סיפור גלילי - פרק ד'

סוף סוף הרשיתי לעצמי להודות מה היה הרגש המוזר שלואיס עורר בי. אהבה. הייתי מאוהב בו עד מעל לראש, וזה הכוח שהחזיר אותי אליו שוב ושוב.

קשת
קשת. צילום: הנדל.

לואיס התפלל ואני עמדתי והסתכלתי בו, חש חוסר נעימות מסוים, כאילו פלשתי לו לפרטיות. כשהוא פקח את עיניו וראה אותי, הוא היה מופתע לחלוטין ומבולבל אבל אז פניו אורו ולבשו חיוך. "באת." הוא קם וחיבק אותי.

"באתי." ויותר מזה לא אמרנו כלום לשעה ארוכה. יצאנו מהמערה והתיישבנו בצל השקמה שהשקיעה האירה באורה הבוער בכתום של בין ערביים. לואיס הוציא תפוח ירוק ואולר והחל לקלף אותו בחתך סיבובי, משיל ממנו את קליפתו המסתלסלת. הוא פרש אותו לפלחים באיטיות, מגיש לי פלח ואת הפלח הבא אוכל בעצמו, ושוב מגיש לי פלח וחוזר לחלילה עד שלא נותרה אלא הליבה. אכלנו לאט, בשתיקה, נוגסים בבשר הפרי העסיסי מוצצים את המיצים בין שיננו ועם לשוננו. המשכנו לשתוק. לא היה מקום למילים, הן היו קטנות מידי עבורנו פתאום. השמש שקעה והשמיים נצבעו בכחול כהה. רוח קלה החלה לנשוב. לואיס ישב והביט בי. לא הצלחתי להשיב לו מבט. מדי פעם הייתי מגניב לו מבט שהיה נופל על עיניו שצרבו אותי, ושוב מסיט את מבטי. כך עד שהאור הקלוש דעך ונעלם, ולואיס הפך לצללית כהה חסרת עיניים. לבסוף הוא קם. קמתי אחריו וחזרנו למערה. לואיס הדליק פתיליה של מנורת שמן מחרס ולאורה הקלוש ירדנו במדרגות, חלפנו על פני הקפלה ונכנסנו לחדר הפנימי. לואיס כיבה את מנורת השמן וישבנו בחושך המוחלט על המזרון. עייפות מוזרה הכבידה על עפעפיי. לואיס נשכב והשתקע על המזרון. נשכבתי גם אני לצידו. לואיס הניח את ראשי על חזהו. זה היה נעים בצורה מוזרה, מנחם. הקשבתי לנשימותיו, לפעימות ליבו, לשקט הסמיך שעטף אותנו. פתאום הוא דיבר, "לילה. למה באת לכאן?"

"אתה רוצה שאלך?" שאלתי.

"כמובן שלא." ושוב היה שקט לכמה דקות. כמעט נרדמתי עליו כשהוא דיבר שוב "אתה הולך להישאר כאן הלילה?"

"כן." אמרתי.

"פלוריאן לא כאן הלילה וגם לא מחר."

"אני יודע. פגשתי אותו כשהוא נסע, הוא אמר לי. באתי להיות איתך." שוב שתיקה. "האח פלוריאן ואני נזירים, אנחנו חיים בכוונה לבד, בתא הנזירות הזה שבנינו כאן. אנחנו נהנים לקבל מידי פעם אורחים זמניים מבחוץ, אבל בסוף אנחנו נשארים לבד." הלב שלי שקע, "ומה אתה מנסה לומר בזה?" שאלתי.

"למה אתה בא לכאן?" הוא שאל.

"אתה רוצה שאפסיק לבוא?" שאלתי בשקט והתרחקתי ממנו.

"נו, שיט, אל תלך, לא התכוונתי לזה ככה." הוא אמר ומשך אותי חזרה אליו. חשתי את מגעו המחודש בסיפוק מוזר. "פשוט, אף אחד מעולם לא גילה בנו עניין כזה... אישי." הוא אמר לאחר היסוס.

"טוב," אמרתי,  "בהתחלה באתי כדי להזהיר אתכם מראש המועצה שלא רוצה אתכם כאן, ודרך אגב, עדיין לא עשינו שום דבר כדי לפתור את הבעיה הזאת..."

לואיס קטע אותי "אנחנו לא עשינו? למה אתה הופך את זה לבעיה שלך?"

"כי התחברנו. הראיתם לי את אורח החיים שלכם, את האמונות שלכם, עבדנו ביחד, ו... לא יודע. טוב לי כאן. טוב לי איתכם. זה שונה מהחיים האחרים שלי. אני מרגיש טוב כאן."

"כן, אבל למה הגעת בכלל להזהיר אותנו בהתחלה? מה היה לך איתנו אז?"

חתיכת שאלה. לא הייתי בטוח איך לענות על זה. "לא יודע. תמיד הייתם חלק מהנוף כאן, חלק מהישוב. פלוריאן בטח. כשאתה הגעת הייתי ילד קטן עדיין. ובכל מקרה, שנים ראיתי אתכם עובדים בשדה, הייתי מסתכל עליכם וזה היה נראה לי נכון באופן מוזר, מרגיע. הייתם חלק מנוף הילדות שלי." לואיס שתק. לא היה לו מה להגיד כנראה. במקום זה הוא חיבק אותי. נרדמנו יחד מחובקים

בבוקר האור הקלוש שהסתנן פנימה העיר אותי. לואיס לא היה לידי. קמתי והלכתי את הקפלה. גם שם הוא לא היה. מצאתי אותו בחוץ, במעיין, רוחץ במים, גלימת הנזיר מקופלת על האדמה למרגלות המעיין ולצידה תרמיל. הוא חייך כשראה אותי, "בוא, תיכנס פנימה, המים מרעננים."

הרגשתי רעד פנימי למחשבה עלי ועל לואיס ערומים ביחד במים, אבל הוא שאל, "למה אתה מחכה?" ספק בחיוך ספק בקוצר רוח. התפשטתי עד הסוף, הנחתי את הבגדים לצד הגלימה של לואיס ונכנסתי למים. הם היו קפואים! קפאתי בקולניות יתר כנראה כי לואיס צחק והקניט אותי קצת למראה המצוקה שלי. "ככה אתה מתרחץ כל בוקר?"

"כן."

"גם בחורף?"

"כן. נזירים לא מחפשים נוחות." לאט לאט התחלתי להתרגל למים ולהתרווח. לואיס עמד במרחק של מטר וחצי ממני ושנינו היינו ערומים. היה משהו מוזר בלעמוד כל כך קרוב לצד גבר ערום. הייתי בנבחרת השחייה ולפעמים במלתחות היינו שולחים מבטים סקרניים, מודדים, משווים, אבל זה היה תמיד כבדרך אגב, תוך כדי להתלבש או להתפשט. עם לואיס הגעתי לסוג של אינטימיות שלא הגעתי איתה עם אף גבר מעולם, קירבה שלא חשבתי בכלל שהוא מותרת. אתמול ישנו ביחד מחובקים, ועכשיו היינו ערומים יחד בתוך מעיין קטן. הקרבה הזאת עשתה אותי לא שקט, היא החלה לאיים עליי. ולמרות זאת משהו פנימי מנע ממני לצאת מהמים, להתרחק מלואיס. כשהוא פנה לצאת לבסוף יצאתי אחריו, והתנגבתי לידו, מבחין שקשה לי מאוד להתרחק ממנו פיזית. כאילו איזה כוח מוזר קושר אותי לקרבתו. לואיס לא התלבש, אז גם אני לא התלבשתי. לואיס פתח את התרמיל  והוציא לחם שטוח, גבינת צאן ובקבוקון של שמן זית. התיישבנו ערומים ואכלנו בשקט לאחר שלואיס ברך על המזון. את הלחם שנשאר לואיס פורר וזרק את הפירורים על הקרקע. הציפורים באו מיד לנקר את הפרורים.

"למה עשית את זה?" שאלתי.

"את מה?"

"למה זרקת את הלחם לציפורים? יכולת לשמור אותו ולאכול אותו אחר כך. אחרי המאמץ שאתם משקיעים כדי לגדל לכם את הלחם הזה, זה בזבוז."

הוא חייך. "זה לא בזבוז, זה חסד. שמעת על פרנציסקוס הקדוש?"

"לא, אני לא מכיר את הקדושים שלכם."

"פרנציסקוס נולד בימי הביניים למשפחת סוחרים עשירה. אבל הוא ראה בכל מקום חומרנות ותאוות בצע וחוסר הודיה לאל. אז הוא הלך ללמוד כמורה, בניגוד לרצונו של אבין שנישל אותו מרכוש. אבל גם בכנסיה באותם ימים הוא ראה את אותה תאוות בצע. אז הוא החליט לחיות בחוסר כל כדי להוות דוגמה הפוכה, דוגמה לחסד האלוהי שנובע מחוסר השתעבדות לחומר. הוא ייסד את מסדר הנזירות הראשון בכנסיה הקתולית. וכל כחייו האכיל את העניים, את החיות ואת הציפורים והעניק מחסדיו עבור חסרי הכול למרות שהיה חסר כול בעצמו. השפע שבא אליו ירד ישירות מאלוהים ללא תיווך הכסף, והוא עבר דרכו ישר אל כל מי שנזקק סביבו, בין אם היה אדם חיה או ציפור. זו משמעות החסד. אני לא יכול להיות נזיר ולהיצמד לדברים שבחומר. גם אם גידלתי את החיטה ואפיתי ממנה לחם בזיעת אפי, הלחם הזה לא שייך לי. הוא שייך לאל שברא אותו כדי להזין בו את כל מי שנזקק להזנה, אותי, אותך או את הציפורים כאן."

"איזה מין עסק זה, אתה משקיע מאמץ לגדל את המזון שלך ובסוף הוא לא שלך?" התמרמרתי.

"אני זוכר איך שברנו את הגב כדי לחרוש כמה תלמים אז. איזו תמורה אתה מקבל על כך?" לואיס צחק כאילו סיפרתי הרגע את הבדיחה הכי מצחיקה בעולם. היה לו חיוך יפה, מאיר, וצחוק נהדר. "ובכן, אני לא גווע ברעב. אבל ברצינות, התמורה שלי היא לקחת חלק בחסד האלוהי הזה, להיות שותף, הכין עבורו את הקרקע." שתקתי.  הרעיון הזה היה שונה מאוד מכל מה שלימדו אותי עד היום. איפה שהוא הוא נראה לי שגוי ומקומם, ומצד שני כובש. זו הייתה תחושה מבלבלת.  "זוכר את מה שסיפרתי לך אז, על שלושת התלמידים של ישוע? על ג'ודה שבגד בו מרצונו, על פיטר שהתכחש לו בגלל הפחד ועל ג'ון שהתמסר לו מרצונו החופשי? בכל רגע בחיים אתה יכול להחליט מי אתה רוצה להיות. לשמור הכול לעצמך מתוך חמדנות כמו ג'ודה, לשמור הכול לעצמך מתוך פחד כמו פיטר שמא לא יישאר לך, או להתמסר ולתת את עצמך כמו ג'ון, מתוך ביטחון שאין כלל שפע בעולם מלבד זה של האל. אני בחרתי להיות נזיר בזכות הדוגמה של ג'ון. ואתה, מי אתה בוחר להיות?" הוא שאל והישיר מבט לתוך עיניי. עוד פעם המבט שלו, מכת חשמל לתוך הלב.  הסטתי את המבט. מדוע הוא שואל אותי את זה? מה הוא מצפה ממני לענות? למה הוא מצפה ממני להתחייב? במקום לחכות לתשובה, הוא המשיך, "ג'ודה, פיטר וג'ון חיים בתוכנו, כמו גם כל יתר התלמידים של ג'יזס. לפעמים כל תלמיד מייצג יותר מצד אחד. פיטר מייצג את הדחף הראשוני להיענות לקריאת האל ולעזוב הכול בלי לחשוב, וגם את הפחד שיכול להכשיל אותך ולגרום לך לסגת מהקריאה הזאת. אבל לא רק תלמידיו של ג'יזס מיוצגים אצלנו אלא גם הכוהנים שרדפו את ג'יזס וגם הרומאים שצלבו אותו, וגם השילוש עצמו, האלוהות חיה בנו כי נבראנו בצלם. אה מכיר את השילוש?"

"לא ממש, אתם טוענים שאלוהים מחולק לשלוש או משהו כזה." עניתי.

"מהות אחת בעלת שלוש פנים." הוא ענה. "האב," הוא העביר את אגודלו על מצחי בין העיניים, "הבן," הוא העביר את אגודלו על פטמתי השמאלית שהזדקרה קלות מהמגע הפתאומי והמדגדג, "ורוח הקודש." אמר והעביר את אגודלו על פטמתי הימנית שהזדקרה גם היא. חשתי התעבות מוזרה בחלציים, את זרימת הדם המתחילה להתרכז שם. קמתי מופתע והתרחקתי לפני שיקרה הבלתי נמנע ולואיס יבחין בזה. הסתובבתי ופניתי למערה, נסער ומבולבל. נכנסתי לחדר הפנימי, התיישבתי על המזרון. רשרוש בכניסה העיד שלואיס נכנס מספר שניות אחרי. "למה ברחת?" הוא שאל מאחורי.

"לא יודע, לואיס, אני לא נוצרי. כל הדיבורים האלה הם קצת לא לעניין עבורי. אני לא מתכוון להפוך לתלמיד שלכם."

"מעולם לא הצענו לך דבר כזה," הוא אמר "אבל עד עכשיו היית מאוד מעוניין לשמוע. הסברתי לך את כל זה כי היה נדמה שבשביל זה אתה בא, כדי להבין."

"אני לא בטוח מה אני מבין מכל זה." הגבתי.

"אז למה באת באמת?" הוא שאל.

"אני לא בטוח," אמרתי, כמעט לעצמי. "אני באמת לא בטוח."

פתאום חשתי יד על כתפי. לואיס התיישב מאחורי על ברכיו. "לא תמיד אנחנו יודעים למה אנחנו עושים משהו. בסוף אנחנו מגלים שאנחנו מצייתים לכוונותיו של אלוהים, נעים לקראת החסד שלו בכוח שאי אפשר להתנגד לו, נענים לקריאה שאי אפשר להתעלם ממנה. אני לא יודע מדוע הוא שלח אותך אלינו, אבל אני מניח שנגלה."

"אני לא מבין בדברים האלה." אמרתי, קצת נמאס לי מדיבורי הנזיר שלו.

הוא סובב אותי אליו. "אמרו לך שאתה בחור יפה?" שאל פתאום. "כן, באמת." הוא הוסיף כשלא עניתי. "יפה גם מבחוץ אבל גם מבפנים. וטוב. ממש טוב." והוא שוב הניח את ידו על כתפי. ישבנו זה מול זה ערומים לגמרי, ידו החמה של לואיס מיששה את כתפי. שוב חשתי התעוררות באזור חלציי והפעם לא יכולתי לעצור את זה. גם לא רציתי יותר. נכנעתי. הקסם שלו לכד אותי. מה שיהיה יהיה. לואיס ליטף קלות את פניי ואז ידו ירדה לאורך צווארי ועל החזה שלי, על הבטן ושוב למעלה. הוא קרב את פיו ונשק לי על המצח, שוב בין העיניים. "יש בך חסד, אני חש בו" הוא לחש. "עם מי באת לחלוק את החסד הזה? איתנו?"

"איתך." לחשתי משום מקום, ופתאום ידעתי שזה נכון. ההשפעה עליו הייתה מחשמלת. הוא נרתע אחורה כאילו סטרתי לו. לכמה רגעים נראה היה שהוא מנסה לומר משהו ולא מצליח. ואז פשוט נצמד אליי וחיבק אותי, גו ערום אל גו ערום. חיבקתי אותו בחזרה, חש ברצון זר משתלט עליי. רציתי אותו, בכל הכוח, בכל המובנים ויותר לא היו חשובות לי ההשלכות. אתמודד על הכול מאוחר יותר. לואיס נשק לשפתי בעדינות, מגע שפתיו על שפתיי רך ומדגדג. הוא שוב התווה את הצלב על גופי, אגודלו בין עיניי ואז על פטמותיי שהיו זקורות עד כאב, השמאלית ושוב על הימנית. ידיו ליטפו את חזי וירדו לאורך בטני. לאחר רגע, הוא חפן פתאום את חלציי. ידו מיששה ברכות את אשכיי ואז עברה על הזין שהתקשה והזדקף למגעו. יש לי זין ארוך, נוטה שמאלה, מזדקר בזווית חדה, אבל לא מאוד עבה. לואיס עבר עליו לכול אורכו עם האגודל והאצבע המורה. זה היה נעים ומגרה מאוד, הזין התקשה עד שכמעט התפוצץ. הבטתי בזה מהופנט, לא נושם, לא חושב. לואיס אחז בידי והוביל אותה באיטיות אל חלציו. הזין שלו עמד זקור, מגורה כמוני. הוא לא היה ארוך כמו שלי אבל עבה למדי. שחקתי מרותק בעורלה שלו. מעולם לא ראיתי זין לא נימול. לואיס החל לגנוח בשקט, המשיכות הקטנות שלי בעורלה גירו אותו מאוד. ואז הוא הצמיד אותי אליו בפתאומיות ונישק אותי. התנשקנו ארוכות, עמוקות. נשכבתי על הגב והוא מעליי, מתנשקים בלהט לופתים זה את זה. אני לא יודע כמה זמן זה נמשך, איבדנו תחושת זמן. סוף סוף הרשיתי לעצמי להודות מה היה הרגש המוזר שלואיס עורר בי. אהבה. הייתי מאוהב בו עד מעל לראש, וזה הכוח שהחזיר אותי אליו שוב ושוב. הייתי מאוהב בו מהרגע הראשון ולא ידעתי את זה. ובאותה ודאות הבנתי שלואיס היה מאוהב בי. וביחד עם האהבה הגיעה משיכה מטורפת. בחיים לא ידעתי שאפשר להימשך כך לגבר, זה לא עלה על דעתי או שלא הרשתי לעצמי לחוש במשיכה כזאת. עכשיו היא השתחררה ממני, התפרצה ועלתה על גדותיה. רציתי אותו, רציתי אותו קרוב, עוד יותר קרוב ממה שאפשר. הזין שלי כמעט התפקע עכשיו מרוב דם. התנתקתי מפיו והתחלתי לנשק אותו בכל גופו – בצוואר, בחזה, בפטמות, בצלעות, בטבור, בכיפה של הזין, באשכים. הוא גנח מכל נשיקה. סובבתי אותו על הבטן ושוב נשקתי אותו, על העורף, בין השכמות, במורד עמוד השדרה. בגב התחתון, היכן שהישבן מתחיל להתפצל הענקתי לו ליקוק ארוך שהקפיץ אותו במקום. נישקתי את שתי לחמניות הישבן הקטן והמוצק שלו, את ירכיו, את אחורי ברכיו, את שוקיו, וחזרתי למעלה. נצמדתי אליו, הוא שוכב על הבטן ואני מעליו, הצמדתי את פי לפיו והתנשקנו בלהט, לא מסוגלים להפסיק. בלי לחשוב על מה שאני עושה, מונע בכוח האינסטינקט, הרטבתי את הזין והתחלתי לחכך אותו בין פלחי ישבנו של לואיס. לואיס גנח קלות, מה שגירה אותי יותר. התחככתי בו מהר יותר ויותר, ולבסוף הרטבתי שוב את הזין ברוק ולחצתי אותו לתוך החור בין ישבניו של לואיס.

"לא," הוא מחה "זה סדומי, זה אסור." אבל כבר אי אפשר היה לעצור אותי. אחרי רגע הוא נכנע, והתמסר. היינו מעבר למחשבות, מעבר למוסר, מעבר לשליטה, מונחים על ידי האינסטינקט הטהור כשהזדווגנו כמו בהמות. נעצתי אותו, חודר לתוך גופו, מרגיש התכווצות ואז פתיחה ומגע הדוק, לחוץ חם ורטוב שעוטף אותי. בחיים לא זיינתי גבר, וזה היה הזיון הכי טוב שהיה לי. מאוד שונה מלזיין אישה, אי אפשר להסביר. זיינתי אותו בלהט, בכוח, בלי יכולת לעצור. שנינו גנחנו בקולות רמים, כמעט בצעקות, פורקים תשוקה שנבנתה במשך זמן רב. אף פעם לא הייתי מאושר כל כך. לואיס שלי, אני שלו, אני בתוכו, הוא עוטף אותי חזק. התפוצצתי בפנים, מטיח מטח אחרי מטח של זרע חם בתוך החלחולת שלו, והוא התפוצץ רגע אחריי, מכתים את המזרון בזרע. נשארתי בתוכו, לא רוצה לצאת, לא עכשיו ולא אף פעם. שכבנו באפיסת כוחות, מרוקנים, חשים חמימות נעימה, מדגדגת בנינו, מין סיפוק נינוח וממכר. כמעט נרדמתי כשאני בתוכו, איברי הולך ומתרופף. אלא שאז שמעתי רעש מאחורינו. סובבתי את הראש. פלוריאן עמד שם, מביט בנו ועל פניו שפוכה חימה.

תגיות

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...