סיפור גלילי - פרק ה' ואחרון

השאלה של לואיס ניקרה פתאום בראשי, "במצב אמת, מה הייתי מעדיף להיות? נאמן כמו ג'ון? פחדן כמו פיטר? או לבגוד כמו ג'ודה?"

קשת
קשת. צילום: הנדל.

פלוריאן הביט בנו בעיניים בורקות ובפנים רושפות. החוורתי. המחשבה והביקורת העצמית שקודם לכן נעלמו בהשפעתו המהפנטת של לואיס, חזרו במכה, והמשמעות המלאה של מה שעשינו. לואיס המנומנם חש במתח שאחז בגופי והסית את ראשו לראות על מה אני מסתכל. הוא קפץ בבת אחת על רגליו, מחוויר אף יותר ממני.

"מה אתם חושבים שאתה עושים?" פלוריאן כמעט צרח. לואיס השפיל ראש כמו ילד נזוף, פניו מסמיקות ומתמלאות בדמעות, והוא מתאמץ להסתיר את מבושיו. משום מה המראה הזה קומם אותי. עד עתה לואיס מעולם לא הרגיש נבוך להסתובב עירום, לא לידי ובטח לא ליד המורה שלו. באומץ שאני לא יודע מהיכן שאבתי אותו אמרתי לפלוריאן, "אני רוצה לדבר איתך בחוץ."

"אתה רוצה לדבר איתי?" הוא הטעים כל מילה, "למה אתה חושב שיש לי על מה לדבר איתך? באת אלינו, רכשת את אמוננו ובינתיים הסטת את התלמיד שלי מדרך הישר. לך הביתה, כבר גרמת מספיק נזק!"

"ועדיין, אני רוצה לדבר איתך." הכעס שהתעורר בי כיסה על הבושה והמבוכה וגרם לי להתעקש, "אני מעדיף שנדבר בחוץ, אבל אם אתה מעדיף אחרת, נדבר כאן, שלושתנו." לואיס התכווץ עוד יותר לשמע הצעתי. הוא ירד על ברכיו והתחיל להתפלל ביבבות, מבקש שוב ושוב סליחה מאם האלוהים. פתאום הוא נראה לי קטן וקצת עלוב. ההתרפסות הזאת הביכה אותי, מה שגרם לי לכעוס  עוד יותר. "לואיס," פניתי אליו, כמעט בהתרסה, "מה קרה כאן? זה אני שפיתיתי אותך?"

"כן, גם אני מעוניין לשמוע." פלוריאן התקשה לשלוט בקולו שרעד בצורה מסוכנת. "מי כאן פיתה את מי." לואיס הביט בנו במבט מבוהל והתפרק תחת הלחץ, השתטח על הרצפה וגעה בבכי. כל ההילה שהייתה לו בעיניי נעלמה. גם פלוריאן הסתכל עליו קצת בגועל. "טוב, בוא החוצה." אמר קצרות ופנה לצאת. יצאתי אחריו, מותיר את לואיס המתייפח מאחורי. כשיצאנו אמרתי לו, "רק רגע אחד, תן לי להתלבש." לא היה לי שום רצון לעמוד מול פלוריאן כשאני עירום כביום היוולדי ומלוכלך מנוזלי גוף. הוא הפנה לי את הגב כשהתלבשתי. "למה אתה חושב שאני פיתיתי אותו?" שאלתי כשסיימתי להתלבש.

הוא הסתובב חזרה אליי. "למה? אנחנו נזירים בשם האלוהים." הוא החל לדבר בעברית במבטא הכבד המוכר שלו, "אנחנו מתעלים מעל חולשות הבשר כדי להגיע להתעלות רוחנית, כדי לאפשר לחסד האלוהי להיכנס אלינו. כל חייו של נזיר הם מסכת של פיתויים מכל מה שקיים בסביבה, מכל דבר חומרי שיכול להסיט אותו מהדרך. נשים הם פיתוי. מזון משובח הוא פיתוי. מנוחה היא פיתוי, היופי של ההרים האלה הוא פיתוי, חברתם של אנשים מבחוץ היא פיתוי. אתה פיתוי. באת מהעולם החיצוני, רכשת את אמוננו, הרדמת את חוש הסכנה שלנו, וברגע שהייתה לך הזדמנות, הדחת נזיר לתאוות בשרים. והלוואי שזה היה נגמר רק במעשה סדום. על חטא אחד, חמור ככל שיהיה, ניתן לכפר. אבל אתה מביא לכאן את העולם החיצוני, החומרי ביחד איתך. אם אתן לך להישאר, אתה תביא לכאן רעיונות זרים, דרכי חשיבה חילוניות, ערכים חומרניים. אתה יכול לסקרן מאוד נפשות חלשות יותר, לגרום להן להתפתות לשוב לעולם ההוא ובכך לגרום לאדם שהקדיש את עצמו לאל לאבד את דרכו." הוא דיבר בשקט, בנימה קטלנית, בעברית הכבדה, המפחידה שלו. הלוואי שיפסיק איתה.

בכוונה פניתי אליו באנגלית, "אני לא זוכר שמנעת ממני לבוא. עד עכשיו הייתם מאוד מכניסי אורחים, אתה והתלמיד שלך. פתאום נזכרת שאני פיתוי מהעולם שבחוץ?" "חשבתי שאתה שונה." הוא התעקש להמשיך לדבר בעברית, מנסה, ומצליח, להכניס כך יותר משקל למילים, שיכאיבו. "היית מאוד משכנע. באת לכאורה מאוד פתוח וסקרן ולשעות ארוכות באמת הצטרפת אלינו. באת אליי כמעט כתלמיד שני. אמרתי לעצמי שבחיים אחרים, בנסיבות אחרות, הייתי שמח לקבל אותך כתלמיד. מזל שלא. הייתי קולט אליי עקרב."

חשתי את החזה שלי מתפוצץ, "אני רוצה לומר לך אדון נזיר, שעד שלא באתי לכאן בחיים לא חשבתי על גברים באופן מיני. גם עכשיו אני לא חושב..." הוא נחר בבוז. המשכתי, "תשאל כל מי שאתה רוצה ביישוב. עד עכשיו הייתי רק עם נשים, לא היה לי שום דבר עם גברים, אני לא הומו ולא מתכוון להיות!"

"אני לא יודע מה אתה או מה אתה לא, אבל אני יודע טוב מאוד מה העיניים שלי ראו קודם." הוא אמר בקול שהתחיל לאבד את הסבלנות המועטה שעוד הייתה לו.

"נכון, אני ולואיס שכבנו." אמרתי לו בהתרסה שבאה לכסות על העלבון, והבושה "ואתה לא שואל את עצמך איך זה שמכל הגברים בסביבה, שכבתי דווקא עם התלמיד שלך, דווקא עם נזיר שחי באמצע השממה עם המורה שלו כמו שני תימהוניים, עם הגבר הכי פחות נגיש בסביבה? למה דווקא איתו?" כנראה עליתי על כיוון נכון. ספק קל החל להופיע בעיניו. המשכתי ללחוץ, "עד היום לא היו לי שום מחשבות על גברים. להפך, מגיל ארבע עשרה וחצי אני שוכב רק עם הבחורות הכי יפות בסביבה, זיינתי כבר חצי יישוב, ופתאום לואיס. שום דבר לא היה קורה בינינו, ולא הייתי אפילו חושב על זה אם לואיס עצמו לא היה רוצה בזה. אבל האמת שלא רק שהוא רצה בזה, הוא גם יזם את זה. הוא זה שפיתה אותי, השפיע עליי, הסית אותי מהדרך. ואל תסתכל עליי ככה, אתה מכיר את התלמיד שלך. יש לו השפעה מכשפת על אנשים, הוא השפיע כנראה גם עליך אם אתה לא רואה אותו כמו שהוא."

לראשונה פלוריאן נראה כמהסס כשדיבר שוב, "לואיס הוא אדם טוב. הכוונות שלו טהורות, הלב שלו בכיוון הנכון, אבל הוא לא אדם חזק. היו לו בעבר בעיות מהסוג הזה, לכן הוא עזב את ארצות הברית ובא הנה, לחפש תיקון לנפשו. הוא כמעט הצליח, עד עכשיו. אבל הוא יצליח. אני אדאג שהוא יצליח. על מה שהוא עשה עכשיו הוא ייענש, אבל אתה, מוטב שלא תחזור לכאן יותר, כבר עשית מספיק."

משהו גרם לי פתאום לומר, "למה, אתה רוצה לשמור אותו לעצמך, נכון?" ומהבעת פניו, ידעתי שקלעתי בול. פלוריאן נראה פתאום פגוע ומבולבל. אולי זיהיתי בו כוונה שהוא לא זיהה בעצמו. הוא ניסה לומר משהו, אבל אז פשוט הסתובב והלך משם בלי לומר מילה. הסתובבתי גם אני וחזרתי דרך הוואדי לישוב, כמעט בוכה מרוב כעס ובושה, מבוכה וזעזוע מעצמי. איך הגעתי למצב הזה? ואיך נתתי לעצמי להיות מושפל ככה? השאלה של לואיס ניקרה פתאום בראשי, "במצב אמת, מה הייתי מעדיף להיות? נאמן כמו ג'ון? פחדן כמו פיטר? או לבגוד כמו ג'ודה?" התחלתי לצרוח מרוב זעם, בועט באדמה, משליך אבנים על שיחים. חוגלה מופתעת הביטה בי בתמיהה ואז ברחה משם. וכשנכנסתי ליישוב, רגליי נשאו אותי ישר למזכירות היישוב. הבנתי בדיוק מה אני רוצה לעשות. "מה אתה רוצה?" שאל אותי ראש המועצה בקור כשנכנסתי למשרדו בלי לדפוק על הדלת. "אני צריך לדבר איתך."

"על מה?" קולו עלה באוקטבה.

"על שני הנזירים שמסתובבים לנו כאן בין הרגליים."

פתאום הוא נראה מתעניין. "מה לך ולהם?"

"היה לי מפגש איתם. כמה מפגשים למעשה. אני חושב שאתה צריך לדעת מה קרה שם."

"כמובן, כמובן, שב בבקשה. אתה רוצה לשתות?" כל העויינות נעלמה מקולו. רוח'לה," פנה למזכירה, "תכיני לנו קפה בבקשה." הוא הפנה אליי מבט מלא ציפייה "מה אתה יכול לספר לי?"

"כבר שבועות שאני נפגש איתם. הם הזמינו אותי אליהם לכנסייה הזאת שהם גרים בה. הייתי נוכח בטקסים דתיים שהם קיימו." מה שנכון נכון. המשכתי לדבר, הזעם המר חספס את קולי, "השתתפתי בכמה טקסים כאלה. הם הסבירו לי על עיקרי האמונה שלהם, על השילוש הקדוש, על הנזירות, על הקדושים שלהם, פרנציסקוס וכאלה, הם רצו להטביל אותי לנצרות."

"רוח'לה, עזבי את הקפה עכשיו, את רושמת את כל זה?" קולו היה גבוה, כמעט היסטרי מרוב התרגשות, רוק נתלה מצידי פיו. "ומה עוד? זה בסדר, אתה יכול לספר לי, אני אטפל בזה, אני אטפל בהכול."

נשימה. "הם תקפו אותי מינית." אמרתי לאט ובשקט. ראש המועצה נרתע אחורה כאילו סטרתי לו. עיניו נפערו והשערות סמרו על עורפו. "אלוהים ישמור, ילד מסכן. רוח'לה, תזמיני משטרה! אל תדאג, הם עוד ישלמו על מה שהם עשו לך, הכול יהיה בסדר מעכשיו."

ואחרי שהכול נגמר, מצאתי את עצמי הולך לעץ התות. חיפשתי שם מישהי מאוד מסוימת. ומצאתי אותה שם. אחייניתו של ראש המועצה הובילה אותי לחדרה וסגרה אחרינו את הדלת. נצמדתי אליה, שואף את הניחוחות הנשיים הכבדים שעלו ממנה. ידי טיילו על עורה החלק, על איבריה הרכים, המתעגלים. התנשקנו. היא הובילה אותי למיטה. ידי נכנסו מתחת לחולצתה, לשות אותה בתשוקה. הורדתי את חולצתה והסתבכתי קצת עם חזייתה. היא הדפה אותי ממנה והתירה אותה בעצמה. התפשטתי כולי ובאתי אליה דרוך וזקור. היא קיבלה אותי לתוכה בברכה, אגנה נע בתנועות מעגליות קטנות, שעה שישבני עלה וירד מעליה בכוח ובמהירות, כמו מכונת תפירה. התפרקתי עליה, התפוצצתי בתוכה, שוב ושוב ושוב, והיא קיבלה כל זאת ברצון ורצתה עוד, ליטפה ופיתתה אותי לשוב ולסעור בתוכה, נשית, בשלה ומדושנת. זיינתי אותה עוד ועוד עד שלא יכולתי יותר. נשכבתי לצידה באפיסת כוחות, מזיע ומתנשף. היא שלחה אלי יד מלטפת אבל דחיתי אותה. היא שאלה אם הכול בסדר, אבל יותר מכל רציתי להיות עכשיו לבד. כבשתי את פני בכרית ופתאום בכיתי, מנסה להפסיק אבל לא מצליח.

אם תצא מהישוב שלנו ותלך דרך השדות לאורך הוואדי, ואז תרד לאורך שביל שמתפצל ממנו לעליה קטנה, תגיע לעץ שיקמה גדול ליד מעיין. בקרבתו תראה פתח קטן של מערה. אם תיכנס פנימה, לאחר שעיניך תסתגלנה לחשכה, תבחין בגרם מדרגות קצר חצוב בסלע. לאחר שתרד בו תגיע לחלל מערה עגול וציורי שבקצה המרוחק שלו חצובה נישה מעוגלת בקיר ולפניה מזבח לבן וצלב עץ גדול, מוארים מפתחים ליד התקרה. מערה יפה מאוד, ציורית, מסתורית, בעלת אווירה רוחנית או סתם דוממת. והמערה הזאת ריקה.

תגיות

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...