למחרת בצהרים הוא חזר, חייך אלי חיוך עייף, וליטף את בלנקו שקיבל אותו בשמחה גדולה. דביר התיישב, מניח לכלב לקפוץ עליו, דגדג את בטנו, אמר לו שהוא אוהב אותו וסיפר לו כמה הוא יפה וחכם ועד כמה הוא התגעגע אליו, ואחר כך הוציא מתרמילו עצם עסיסית והגיש אותה לבלנקו. הכלב אחז בה בפיו והסתלק למרפסת כדי לכרסם אותה בנחת, מניח אותנו לבד. "אנחנו צריכים לדבר איתי." אמר דביר חרש, מביט בי בעצבות שצבטה את ליבי, וביטלה באחת את כל הכעסים שצברתי כלפיו.

"כן." הסכמתי, "אבל קודם אני רוצה להתנצל שהייתי גועלי כל כך אתמול."

"אתה לא צריך להתנצל, מאז שהתאומים נולדו לא הייתי בן זוג אמיתי. אני מודה שהזנחתי אותך, וזה לא בסדר, אבל..." הוא נאנח ושפשף את מצחו כמו שהיה עושה תמיד כשהיה מוטרד, "לא ישנתי כמעט הלילה, האמת שכבר הרבה זמן אני לא ישן מספיק, תראה איתי, מה שקורה זה..." הוא שוב השתתק ועצם את עיניו, אוסף את מחשבותיו, ואז פקח אותן ואמר בקול שטוח מרוב עייפות, "היא לא רוצה לחזור לעבודה."

"מי? פזית? למה אתה מתכוון לא רוצה? אבל הבנתי שאחרי שנה היא חייבת לחזור או שהיא תאבד את העבודה?" 

דביר הנהן, "נכון. היא מעדיפה לוותר על העבודה כדי להישאר עם הילדים עוד כמה שנים."

"עוד כמה שנים?" נדהמתי, "אתה רציני? אבל היא כל הזמן אמרה שהשנה הראשונה היא הכי חשובה, ושאחר כך היא תחזור למשרת אם כי נגמרו לה החסכונות. מי יפרנס אותה אם היא תמשיך לשבת בבית?"

"אני." אמר דביר, פרש על השולחן את כפות ידיו הגדולות והחזקות ובהה בהן בעצב.

"אתה? איך אתה? זכית בפיס במקרה ושכחת לספר לי?"

הוא חייך בעגמומיות, "לא, לצערי הרב לא זכיתי לקבל טלפון מאריאלה, אולי כי אף פעם לא קניתי כרטיס פיס? תמיד חשבתי שאם הבן אדם חרוץ ויש לו מקצוע טוב הוא יסתדר בחיים, אבל כנראה שטעיתי, העניין הוא שלא תיארתי לעצמי שייוולדו לי תאומים, ולא ידעתי כמה עולה להחזיק אותם במעון, או לשלם למטפלת. גם אם פזית תחזור לעבוד במשרת אם רוב המשכורת שלה תלך לטיפול בתאומים, מבחינה כלכלית עדיף שהיא תשב בבית, וגם מבחינת הילדים עדיף שהם יהיו עם אימא שלהם."

"כן, אבל... אבל איך... אז מה תעשו?" שאלתי.

"יש שתי אופציות." אמר דביר, "אופציה ראשונה, פזית תבוא לגור איתנו עם התאומים ותשכיר את הדירה שלה שלמרבה המזל אין עליה יותר משכנתה, אפשר לקבל עליה איזה חמשת אלפים ₪ ואולי אפילו קצת יותר."

"אצלנו?" נחרדתי, "אבל... ומה יהיה עם בלנקו? הרי היא לא סובלת אותו."

"היא מוכנה להתפשר בתנאי שהוא יגור בחוץ ויתרחק ממנה ומהילדים." אמר דביר והשפיל את מבטו במבוכה כדי לא להביט בפני המזועזעות.

"ומה האופציה השנייה?" שאלתי באיפוק, מתאמץ מאוד לא להתפרץ בזעם.

"אני אלך לגור אצלה, זו אגב האופציה המועדפת עליה כי היא אוהבת את הדירה שלה, והכל כבר מסודר שם בשביל הילדים."

"אז מה? פשוט תתחילו לגור יחד כמו אבא ואימא? תישנו יחד באותה מיטה? ומה השלב הבא? תתחתנו כדי לקבל נקודות הטבה במס או משהו כזה? ואולי גם תביאו עוד ילד, למה לא? אם אתם כבר גרים יחד אז..."

"די כבר איתי, סתום!" צעק דביר, מנסה להשתיק את הפטפוט המטורף שלי, "וממתי אתה מבין משהו בנקודות הטבה במס?"

"אני לא מבין בזה כלום." הודיתי, "אבל אני יודע שבדירה של פזית יש רק שלושה חדרי שינה, ורק מיטת מבוגרים אחת, ואני יודע שאתה הרי לא באמת הומו, וכבר היית עם נשים אז..."

"די, די, שתוק כבר." גנח דביר והתנפל עלי, סותם את פי בנשיקה, ואחר כך אחז בחולצתי גרר אותי לחדר השינה, משך מעלי את בגדי, הטיל אותי על המיטה וכיסה את גופי בנשיקות. "אני אוהב אותך." חזר ואמר, "אני כל כך אוהב אותך איתי." גנח, מצץ את אברי בהתלהבות, ואחר כך הניח את קרסוליו על כתפי ודרש בתקיפות שאחדור אליו, מה שעשיתי בעונג רב, פורק על גופו את החרמנות שצברתי במשך חודשים רבים.

אחר כך שכבנו חבוקים ודיברנו. סיפרתי לו על הפגישה המפתיעה עם תמיר ועל ההתנצלות שלו והוא שאל בעצב אם אני רוצה לחזור אליו.

"לא, ממש לא, אני כבר לא אוהב אותו יותר, ואולי אף פעם לא באמת אהבתי. הוא היה הראשון שלי וכנראה שפיתחתי כלפיו מין תלות לא בריאה, למזלי ריפאת אותי מהעניין הזה."

"היית משתחרר מזה גם בלעדי." ליטף אותי דביר ברוך, "אני מקווה שיום אחד תמצא מישהו חדש שיאהב אותך כמו שמגיע לך." נישק את מצחי, התיישב במיטה והתחיל לאסוף את הבגדים שפיזר סביב המיטה.

"למה זה לא יכול להיות אתה?" נאחזתי בו.

הוא השתחרר ממני בעדינות תקיפה, "כי אני אוהב גם אותם, והם צריכים אותי יותר ממך."

"אבל יש להם אימא, למה זה לא מספיק?"

"אני לא יודע למה, אבל היא לא מצליחה להתמודד אתם לבד, יכול להיות שהיא הייתה מצליחה להסתדר עם תינוק אחד, אבל גדול עליה לטפל בתאומים." מבטו הפך נואש, "אני פוחד שאם אני לא אהיה שם משהו נורא עלול לקרות להם." הסביר, "היא פשוט לא מצליחה להאכיל אותם כמו שצריך, ובטח לא לקלח אותם. ברגע שהם מתחילים לבכות היא מאבדת את הצפון, היא מתבלבלת, הכל נופל לה מהידיים, היא לא יודעת למי לגשת קודם, אולי זה ישתפר אחרי שהם יתחילו לדבר וללכת, אבל בינתיים אני חייב להיות אתה." משך דביר את מכנסיו על גופו וגישש אחרי חולצתו.

"כן, אבל אתה חייב ללכת לעבוד, ומה יקרה אז?"

"יש לה שכנה מבוגרת ובודדה שהנכדים שלה גרים בחו"ל. היא מחבבת אותה וחולה על הקטנים, היא עוזרת לה במשך היום, ואני אהיה איתה בלילה, יהיה בסדר, אני מקווה, אבל לצערי, עד שהם יגדלו קצת, עניין של שנתיים שלוש, ארבע גג, אני צריך להיות עם הילדים שלי." דחף דביר את שולי חולצתו למכנסיו, וסגר את חגורתו בתנועה פסקנית.

"ומה אתך? מה עם החיים שלך? אין לך זכות לחיות, לאהוב, סתם להיות מאושר?"

הוא נד בראשו באכזבה, "אתה לא אשם איתי, אבל אתה פשוט לא מבין, אם יום אחד יהיו לך ילדים תבין איזה אושר זה לגדל אותם, אני כל כך אוהב אותם עד שאני מוכן למות למענם, זה כלום בשבילי לוותר למענם על דברים שנהניתי מהם פעם."

"אז מה, מעכשיו הילדים הם כל החיים שלך?" נדהמתי, "שום דבר חוץ מהם לא חשוב לך יותר?"

הוא הנהן והתחיל ללכת לעבר דלת הכניסה, "כן, פחות או יותר." השיב בפשטות, "יכול להיות שזה ישתנה כשהם יהיו קצת יותר גדולים, אבל נכון לעכשיו הם הדבר הכי חשוב לי בעולם, אני מוכן לעשות הכל בשבילם ובשביל אימא שלהם."

"אבל רק לפני חמש דקות אמרת שאתה אוהב אותי." מחיתי.

"אני באמת אוהב אותך, עד שהם נולדו היית האדם החשוב לי ביותר בעולם, אני עדיין אוהב אותך מאוד, אבל הם בעדיפות הראשונה אצלי." פתח דביר את הדלת, "ובגלל שאני אוהב אותך כל כך אני עוזב ולא מבקש ממך לחכות לי." משך אותי אליו לעוד נשיקה, ביקש שאארוז את חפציו בקרטונים ואשאיר אותם על המרפסת. "בקרוב אני אבוא לקחת אותם." הבטיח והסתלק.

אחרי שהוא הלך נכנסתי למיטה ובכיתי, אבל הייתי חייב לקום כדי לצאת לטיול עם בלנקו שנשכב למרגלות מיטתי וייבב חרש. אחרי שחזרתי מהטיול והאכלתי אותו, קפצתי לסופר, העמסתי על המכונית קרטונים שהוצאתי מכלוב המחזור והתחלתי לארוז את חפציו של דביר. מילאתי חמישה ארגזים בבגדים ספרים ונעליים וגררתי אותם למרפסת אז נזכרתי שלא החלטנו מה עושים עם האוטו שהיה אמנם רשום על שמו, אבל בפועל היה שייך לשנינו.

לא רציתי לדבר איתו שוב, פחדתי שאפרוץ בבכי תוך כדי שיחה ולכן סימסתי לו שארזתי את החפצים שלו ומה הוא רוצה שנעשה עם המכונית?

הוא ענה לי רק למחרת בבוקר שהוא יאסוף אותם עוד היום, ושהוא ישמח אם אשמור את המכונית אצלי, מתנה ממנו. סימסתי לו תודה, וכמו בכל יום שלישי נסעתי למשרד, כשחזרתי הארגזים כבר לא היו שם. עמדתי והבטתי בעצב במרפסת הריקה ואז שלומי התקשר, "אני מבין ששוב אין לך שותף לדירה."

"נכון, אני שוב צריך שותף חדש." הסכמתי, "יש לך מישהו?"

"אין לי חדש, אולי תסתפק בישן?"

"אתה מדבר על תמיר?"

"כן, הבנתי שהתפייסתם."

"סוג של, איך אתה יודע שהוא מחפש דירה?"

"אני יודע, אז להתקשר אליו?"

"כן, מה כבר יכול להיות, תתקשר."

"אתה בטוח?"

"כן, אני בטוח, עדיף השד המוכר על אחד חדש."

"אם אתה אומר." הצטחק שלומי, "טוב, אז אני מיד מתקשר אליו, איזה חדר אתה נותן לו, או שתגורו יחד?"

"לא, לא נגור יחד. תגיד לו שאני נותן לו את החדר הגדול."

"אחלה, להתראות איתי."

"להתראות שלומי, ותודה."

"על לא דבר נשמה, ודרישת שלום לבלנקו." 

מה אני צריך להתחיל להתרגל עכשיו לדייר חדש? עדיף כבר מישהו שאני מכיר תירץ איתי בינו לבין עצמו את הופעתו המחודשת של תמיר בחייו ובדירתו, מסרב להודות, אפילו בינו לבין עצמו, שיש לו חשבון לא סגור עם תמיר, ושבסתר ליבו הוא משתוקק להוכיח לתמיר שטעה ושהוא לא תלותי וחסר ישע אלא גבר לעניין עצמאי, וראוי לאהבה ואפילו הערצה.

תמיר הופיע בדירתו בשעת בוקר מוקדמת, קודם חידש את היכרותו עם בלנקו שזכר אותו וקיבל אותו בשמחה, קופץ עליו ומלקק את פניו בעליזות, ואחר כך לחץ בחמימות את ידו של איתי ושאל אם יש קפה, ואולי איזה לחמנייה?

"איפה הדברים שלך?" שאל איתי בפליאה. הוא ציפה שתמיר יגיע עם משאית עמוסה חפצים והופתע לראות אותו רק עם תרמיל קטן תלוי על שכמו.

"יש לי עוד כמה דברים במכונית." השיב תמיר בקלילות וחייך בשאננות הרגילה שלו שאיתי העריץ על כורחו. לעומתו הכבד, החפרן והלא זורם תמיר היה תמיד רגוע וחייכן, שט על זרמי החיים בקלילות חסרת מאמץ, מותיר אותו משתרך מאחור, מתנשף ומזיע.

"אגב, של מי המכונית הצהובה הנחמדה שחונה בחוץ?" שאל תמיר.

"שלי, מתנה מהאקס." השיב איתי, מנסה לחקות את סגנון הדיבור התמציתי והלא מתאמץ של תמיר. תמיר הרים את גבותיו בהערכה, "חתיכת מתנה. אז מה, הוא פשוט העביר לך את המכונית שלו? כנראה שהוא מרגיש ממש אשם."

"לא, אתה לא מבין, העניין הוא שלפזית יש כבר מכונית, ואין לו די כסף להחזיק שתיים, ובין כה וכה היא לא הייתה מרשה לו להסיע את התאומים ברכב הישן הזה."

"אני מקווה שלפחות עשית העברת בעלות בצורה מסודרת." העיר תמיר בעודו נושא מרכבו שתי מזוודות ענקיות גדושות בגדים.

"האמת שלא." הודה איתי, ושאל את תמיר אם הוא זקוק לעזרה עם המזוודות האלה.

"לא, תודה. אני מסתדר." הניח תמיר את המזוודות מידו, גונח מעוצם הכובד, "אבל אולי אתה יכול לעזור לי עם הארגז?"

הארגז היה כבד מאוד, ושניהם הזיעו עד שהוא הגיע לחדרו של תמיר. "אתה באמת נותן לי את החדר הגדול יותר?" השתומם תמיר, "כי אתה לא חייב, אתה יודע."

"אני יודע, אבל אני מעדיף את החדר השני." השיב איתי בזעף.

"אבל למה?" התעקש תמיר על תשובה.

"כי ככה, כי זה מה שאני רוצה." התעקש איתי בחזרה.

תמיר משך בכתפיו בשמץ זלזול, "רצונך כבודך." הפטיר ביובש, פתח את הארגז שהיה מלא ספרים והחל לסדר אותם על המדפים התלויים לצד המיטה הזוגית. "יש לך מקדחה? אני רוצה לתלות כמה תמונות ואת הטלוויזיה שלי."

"לתלות את הטלוויזיה?" השתומם איתי ושלף את המקדחה שלו מארגז כלי העבודה ששמר בירכתי חדר הארונות.

"מקדחה נהדרת." התפעל תמיר, בוחן את המכשיר הקטן והיעיל בהתפעלות, "וממתי יש לך ארגז כלי עבודה?"

"זו מתנה מדביר, האקס שלי." השיב איתי בקרירות, "איפה אתה רוצה לתלות את הטלוויזיה?"

"האקס שלך נשמע כמו אחלה בן אדם." הצטחק תמיר, "אז למה באמת נפרדתם?"

"זה לא עסקך." השיב איתי בחמיצות, "אז איפה הטלוויזיה הזו ואיפה אתה רוצה אותה?" שינה בגסות את נושא השיחה.

"מול המיטה כמובן." השיב תמיר, "אני כבר מביא אותה מהאוטו." הוא יצא וחזר אחרי כמה דקות נושא בידיו טלוויזיה שטוחה עטופה בשמיכה. "יש לי גם די. וי. די. והמון דיסקים של פורנו." הוסיף בבת צחוק.

"שיהיה לך לבריאות." השיב איתי ביובש.

"אתה מוזמן לבוא לראות אם יתחשק לך." האיר לו תמיר פנים, מתעלם מזעפו.

"לא חושב שזה יקרה." ענה איתי בפנים אטומות, והוציא עיפרון ואת הפלס הקטן שלו מארגז הכלים, "כאן זה מספיק גבוה?" הצמיד את הפלס לקיר שמול המיטה.

"לא יודע, אולי טיפה יותר נמוך? לא משנה, עזוב את זה לרגע." אחז תמיר את מרפקו של איתי, הושיב אותו על המיטה והתיישב לצידו, "יש לי הרגשה שהייתי חסר רגישות אתך, ואני מתנצל מעומק הלב אם פגעתי בך." אמר בקול רך, מביט במבט מפציר בפניו הזועפות של איתי.

איתי התמלא מבוכה, "זה בסדר, לא קרה כלום, אני בסדר גמור." ניסה להשתמט ממבטו של תמיר.

"באמת?" תהה תמיר בעדינות, "אתה בטוח?"

עיניו של איתי התמלאו דמעות, "הכל בסדר." הנהן בעקשנות וקם, "נו, די, תראה כמה מאוחר, בוא נתלה כבר את הטלוויזיה הזו ונתחיל לארגן את הבלגן הזה."