אלפא בית - פרק ב'

אלפא

סקס אחר. צילום: torbakhopper, flickr.

הוא שם כשאני פוקח את עיניי והוא שם כשאני עוצם אותן שוב. אהובי, הגבר של חיי. האדון שלי. אסור לי לנקוב בשמו המפורש, גם לא במחשבה, אך כשאני עולה על משכבי, אני חוטא ללא הרף והוגה בו, הופך בשמו שוב ושוב ושוב, וכמה מתוק הוא. (אהובי) אדוני הוא האיש שלי, הוא (בעלי) הבעלים שלי, הוא (חלומי) המציאות שלי ביום ובליל, הבסיס שלי, הסלע שעליו נשענים חיי. (אהבי) אדוני הוא הדבר החשוב ביותר, המרכזי ביותר המתרחש בחיי. אני קיים למענו, והוא (מחייה) מחזיק אותי פן אתפזר ואעלם בעולם שבחוץ. (אהובי) אדוני הוא (הלב) הקרקע שעליה אני צומח, הוא (הבכי) הכאב שמגדיר את צמיחתי, הוא (האהבה) הפחד שמחנך אותי ושומר אותי בתלם, הוא (הכמיהה) האימה שמפלחת את ליבי, הוא (המוות) החיים שלי. אני מכור למגעו, למגעו הבוטח, העז, השובר. הוא לא מוותר לי, לא מתחשב בי, משעבד אותי לתאוותיו מבלי לחשוב עליי לרגע, והתעמרויותיו בי מחזקות את התמכרותי אליו. כל יום ליבי צורח מאימה, גופי נרתע מהכאב, אבל יצרי מתחזק בו.

קוראים לי אלפא, ולא בשום שם אחר. אני אלפא כי אני הראשון, הראשון בשורה, בטור, במצבת עבדיו של האדון. אני הגעתי אליו ראשון, ואשאר איתו אחרון אם ירשה לי, אני האלפא והאומגה. בכל יום בקומי בבוקר אני כורע ברך לפניו ביחד עם רעיי, שלושת עבדיו האחרים. וכשהוא מצווה, אנחנו נעמדים והוא עובר בנינו, עוטה כפפות גומי ועורך בנו מסדר. בודק את עמידתנו הזקופה, את גילוחנו, את ניקיון שיננו, מחדיר לנו אצבע לרקטום ובודק את ניקיון החלחולת. מי שנמצא מלוכלך, נשלח לחוקן ולמסדר חוזר. משם לעבודות הבוקר, להכין את ארוחת הבוקר ולסדר לקראת היום, ואז להתלבש וללכת כל אחד לעמל יומו. אני לובש את הבגדים המכופתרים ויוצא לחיים האחרים שלי, לחיי כמתכנת, יושב בקיוביקל שעות מול המסך, מול מאות שורות קוד עם עמיתי לעבודה, בצהריים יורדים לאכול במסעדות למטה, שיחות ריקות על משפחה, עבודה ועל הקבוצה שירדה ליגה, ושוב אל המחשב. מחכה כל דקה שיגמר כבר השקר הזה, ושאוכל לחזור אל האמת של חיי, אל ביתי האמיתי, אל האדון שלי. וכשאנחנו חוזרים הביתה, אנחנו מתפשטים מיד ועוטים את מלבושי העבד שלנו – עורנו החשוף. ולאחר שהאדון מנשק כל אחד מאיתנו בתורו, אנחנו עוסקים בעבודות הבית בשקדנות, כי האדון בודק, ואוי לנו אם משהו נעשה שלא כהלכה. ולאחר הכנת ארוחת הערב שהאדון אוכל לבדו על השולחן בפינת האוכל, ואנחנו למרגלותיו, אוכלים מקערות של כלבים. לאחר פינוי הכלים וניקוי המטבח, אנחנו יורדים למרתף וננעלים בכלובים, ואז מתחיל היום שלנו באמת. בכל פעם אחד מאיתנו נבחר לסשן ממושך שבו האדון מייסר את גופו ואונס את נפשו מול עיניי האחרים. ומדי פעם האדון בוחר לעשות עם אחד מאיתנו סשן פרטי, שלא לעיניי האחרים שהולכים לישון בקומה למעלה, על השטיח שלמרגלות מיטת האדון. זה הכבוד הכי גדול להיבחר לסשן פרטי, הקירבה הכי גדולה, הכי אינטימית לאדון, הסשן הכי מרגש שמייסר יותר מכל את הגוף ומכביד על הנפש.

אתמול בערב כרענו נעולים בכלובינו כשדלתא נבחר. האדון פתח את כלובו והוציא אותו משם, קולר סביב צווארו, מחובר לשרשרת המלופפת סביב ידו של האדון. דלתא הלך על ארבע בעקבות האדון, בעוד אנו צווינו להתבונן ולהחריש. דלתא נכבל לכיסא, מכופף הפוך, כאשר רגליו כבולות לרגליו הקדמיות של הכיסא, וידיו נקשרו לרגליים האחוריות, ראשו מכופף למטה, עיניו פונות לכיוון התקרה, גבו מקושת על מסעד הכיסא ובטנו חשופה לכיוון האדון. האדון לא חס על דלתא. הוא הצליף על בטנו ועל רגליו של דלתא במקל דק וגמיש, ולאחר מכן עבר על סימני ההצלפה עם קוביית קרח. הוא לפת את אשכיו של דלתא חזק, משך וסובב. הוא נעץ סיכות בפטמותיו וסובב אותן. הוא כיסה את ראשו של דלתא בשק בד שחור ושפך מים מבקבוק על ראשו המכוסה. דלתא צרח, יילל, השתנק, התחנן, והסשן נמשך עוד ועוד. לבסוף, כשדלתא היה צרוד מרוב בכי, האדון שחרר אותו מהכיסא. אנחנו נשלחנו למעלה ודלתא הושאר בכלוב למשך הלילה ללקק את פצעיו. בטא וגמא נשכבו על השטיח, אך האדון הורה לי באצבע לסור למיטתו. קרנתי מאושר. האדון רוצה אותי. בטא וגמא הצטוו להירדם מיד והחרישו. נכנסתי למיטה ושקעתי לתוך חיבוקו. הוא אחז בי, לפת אותי. שכבתי תחתיו, אחוז, מחובק. הוא הצמיד את פניו לפני והכניס את לשונו לפי. התנשקנו ארוכות, ידיו לופתות אותי, ממששות אותי, כובשות אותי, עושות בי כבשלהן בעוד הוא מממש מחדש את בעלותו בכל סנטימטר בגופי. ידו האחת נצמדה לפניי, אצבעותיו נכנסו לפי ומיששו לי את הלשון ואת החיך, ידו השנייה ירדה למבושיי ופרעה אותם. המחשבה היחידה שעברה בראשי הייתה "רק שלא יגמר". לפתע הוא איבד סבלנות, הפך אותי על בטני, הרטיב את איברו הזקוף, פיסק את ישבני וחדר בבת אחת. התכווצתי מהכאב הפתאומי, אך הייתי מנוע מלהשמיע קול, אסור לי. עכשיו אדוני כבש אותי גם מבפנים, פתח אותי בכוח, ללא היסוס. זה לא היה סשן, זה היה פשוט זיון. עבורו זה היה פריקת יצרים של סוף יום בגוף שהוא רכושו הפרטי. עבורי להגיע לקרבה גופנית כה גדולה עם אדוני זה היה כמעט לעשות אהבה.  ואחרי שגמר בתוכי, הוא לא יצא. רק נשכב מעליי דומם. חשתי את איברו הולך ומתרפה בתוכי, את הרטיבות הצמיגה שנוזלת בין ירכי, ושמחתי שסיפקתי את האדון. לפתע יצא ממני. "אלפא," הוא לחש לי.

"כן אדוני." השבתי בשקט.

"אלפא קטן שלי," הוא חייך, עיניו נצצו. "תגיד לי, מה אני עושה איתך?"

"מה שאתה רוצה." השבתי, "אני שלך."

"אל תחזור על המובן מאליו." הוא השיב לי, "ולא לזה התכוונתי. לא למה אני עושה בך. אבל אתה לא גלוי איתי."

עצרתי נשימה. זה רגע מסוכן. "אדון, אני אומר לך את כל הידוע לי, אני לא מסתיר ממך דבר."

"ברור," הוא חייך. "אתה שקרן גרוע. אתה לא תדע לשקר כמו שצריך גם אם חייך יהיו תלויים בזה. אבל להסתיר אתה יודע, ואתה לא משתף אותי בכל הסודות שלך."

"אין לי סודות ממך." עניתי בקול כנוע, ליבי הולם במהירות.

"ברור שכן, לכולם יש סודות. גם לך יש סודות, כולל אלה שאתה מסתיר מעצמך. אבל ממני, ממני אסור לך להסתיר. הסודות שלך שייכים לי, זה ברור?"

"כן אדוני." כבשתי את מבטי בכרית.

"אלפא, אלפא שלי, תסתכל עליי." הוא לחש, ידו מלטפת לאט את גבי העירום. "תסתכל לי בעיניים." הישרתי אליו מבט, למרות שהייתי מעדיף שלא. להוראות האדון לא מתנגדים. "ועכשיו, תספר לי אלפא, מה אתה מרגיש." זו הייתה בקשה מוזרה, בעיקר כשהיא הגיעה ממנו. האדון מעולם לא התעניין ברגשות עבדיו.

"אני מרגיש שאני אוהב אותך אדוני." העזתי. "אני מרגיש שאני רוצה להיות שלך לנצח." "יפה, אבל לא את זה שאלתי. אל תספר לי עליי, תספר לי עליך, איך אתה מרגיש ולא לגביי." "טוב לי אדוני במקום שבו אני נמצא בחיי, אני לא רוצה שיגמר."

סטירה קלה נחתה על פי. האדון החל לאבד סבלנות. "אלפא, אל תגרום לי להוציא את זה ממך בכוח. אני שואל אותך כדי להקשיב, אל תגרום לי לחקור אותך."

"מדוע אתה רוצה להקשיב לי אדוני?" שאלתי מתפעם. "אני בסך כל עבד ואפס. אני כלי שרת בידך, לא כזה שצריכים להקשיב לו. אתה מצווה ואני עושה." אבל בליבי חשתי התרוממות רוח. האדון רוצה להקשיב לי. התרוממות רוח שאחריה בהלה פתאומית ולא מוסברת. עוד סטירה, הפעם על אוזני. לחץ כואב על עור התוף מלווה בצלצולים באוזניים.

"עוד פעם אחת אתה מתחמק ותבלה את שארית הלילה באירוח חברה לדלתא בתוך הכלוב שלו." הוא איים, ולא איום של מה בכך. בתוך הכלוב יש מקום לאדם אחד בכריעה בקושי, זה יהיה עונש איום לשנינו. "בוא נתחיל מחדש אלפא, אתה איתי כבר שלוש שנים ואני עדיין תוהה על קנקנך. למה אתה איתי?"

"כי אני אוהב אותך." אמרתי וחטפתי סטירה מצלצלת שהעלתה דמעות בעיניי. "אתה אוהב את זה?" עוד אחת, חזקה יותר, "אתה אוהב אותי, או את מה שאני עושה לך?"

"גם וגם." כמעט בכיתי.

"שקרן, אתה לא אוהב אותי בכלל. כבר אמרתי לך שאתה שקרן גרוע ואתה ממשיך לשקר."

"אדון, בבקשה, אתה אהבת חיי, אני אוהב אותך בכל רגע, בכל שנייה, יותר משאני אוהב כל אחד, יותר משאני אוהב את עצמי, יותר משאני אוהב את ההורים שלי, והייתי אוהב אותך גם אם לא הייתי משפיט אותי בכלל."

"שקרן!" הפעם האדון כמעט צעק. הוא אחז בפניי והטיח אותן בכוח במזרון. מזל שהמזרון רך. ביתא וגמא המשיכו לישון למרגלותינו או לפחות להעמיד פני ישנים. "אם זה היה המצב, לא היית בא אליי כעבד, היית בא אליי כאדם בפני עצמו, אבל אתה אוהב שאני שולט בך, משפיט, מעניש, לא? בעיקר מעניש. זה המצב, אתה מחפש מישהו שיעניש אותך כי אתה רוצה להעניש את עצמך?"

"אדוני," בכיתי, "בבקשה אדוני, אני אוהב אותך. כל כך אוהב אותך."

"חבל מאוד." הוא אמר, "כי הכרתי מישהו. אנחנו אוהבים וזה נראה רציני. אם לא הייתי אוהב אותי הייתי ממשיך להחזיק בך כעבד, אבל עכשיו, זה מסבך את המצב נראה לי." השתנקתי. האדון הביט בסיפוק בהשפעה של פיסת המידע הקטנה הזאת עליי.

"אדוני." בכיתי. "אל תעזוב אותי. בבקשה. תאהב את מי שאתה רוצה, רק תרשה לי להישאר איתך. אני אהיה עבורך עבד, רהיט, רכוש דומם, רק להדליק ולכבות, ולעולם לא אומר לך יותר שאני אוהב אותך."

האדון חייך ברשעות, "אין לי אף אחד. אבל זה היה תענוג לראות אותך מזיע ככה. באמת אלפא, מחמיא לי מאוד. אולי זה גם היה נוגע לי ללב אם היה קצת אכפת לי ממך." כנראה ממש הרגזתי אותו אם הוא דיבר אליי בכזאת נבזות.

"אדוני, אני שלך, שאל אותי מה שתרצה ואומר לך."

"עכשיו אתה מתחיל לדבר," הוא סינן. "בוא נשאל את זה אחרת. נניח שאתה אוהב אותי, למה אתה רוצה שאכאיב לך?"

"כי אני מזוכיסט." לחשתי.

"חזור שנית." הוא ציווה. "כי אני מזוכיסט ונשלט ועבד שרק רוצה שיחליטו בשבילו." אמרתי בקול רם.

"יפה מאוד, רק שזה לא נכון." הוא אמר, "אני מזהה מזוכיזם טהור כשאני רואה אותו. בך אני רואה משהו אחר."

"אדוני, אני..."

"שתוק." הוא קטע אותי בשקט. "אז תגיד לי מר רוצה-להיות-עבד-נקלה, איך האקס היקר והז"ל שלך קשור לסיפור?" שקט. שקט. ואז בכי. קרסתי על המזרון ובכיתי בלי שליטה "אדוני, אני מצטער, אני כל כך מצטער, אל תעזוב אותי, אני כל כך אוהב אותך." ואז הוא חיבק אותי פתאום, עוטף אותי בגופו החזק. "ששש..." הוא לחש "אלפא מסכן, לחצתי אותך יותר מידי לפינה? אני יודע, כבר מזמן שאני יודע, אבל אני רוצה לשמוע את זה ממך." בכיתי חזק יותר. האדון ניצמד אליי, ליטף, חיבק ונישק. זה היה הדבר המנחם ביותר שיכולתי לבקש. לאט לאט הבכי נרגע. "אלפא, אלפא מתוק" הוא לחש לי באוזני "מחר אני משחרר את ביתא גמא ודלתא ועושה לך סשן פרטי אחד על אחד, ואז, אז נדבר על הכול." הנהנתי, פניי עוד מכוסות בדמעות, ואז לחצתי את פניי לחזהו השרירי של האדון, נצמד אליו בכוח מנחם. הוא ליטף את ראשי עד שנרדמתי כך.

בבוקר קמנו כרגיל למסדר. האדון שחרר את דלתא מהכלוב, דלתא המסכן שהלך בנוקשות אחרי הסשן והכליאה שנמשכה כל הלילה. ואז, אחרי המסדר וארוחת הבוקר, כשעליתי להתלבש ולהתכונן לעבודה, מסך שחור ירד על עיניי. שק כיסה את ראשי ולחץ את פניי, ליבי ניתר בבהלה והתקשיתי לנשום. "נחש מה," לחש האדון על אוזני, "אתה לא הולך היום לעבודה. הבטחתי לך סשן פרטי, והחלטתי שאין טעם לדחות את זה ללילה. אנחנו נעשה לנו יופי של סשן ברגע זה." חשתי קולר נסגר על צווארי. "תזחל," הוא ציווה, מחבר שרשרת לקולר, ואז פשוט גרר אותי בכוח עם הרצועה במורד המדרגות, לא מחכה שאדביק את הקצב שלו, מניח לי למעוד ולהתגלגל, להיחבל בגפיים ובצלעות. הגענו לתחתית גרם המדרגות והוא בעט בי בעיטה חזקה בצד גופי. התפתלתי. "אתה יודע אלפא," האדון אמר "הגיע הזמן שנדבר כמו שצריך," עוד בעיטה, "ואין לי יותר סבלנות לבולשיט שלך. אם לא תדבר, אתה תשתין דם. אז תבחר. לדבר, או זה." בעיטה נוספת בצד הברך.

צרחתי והתפתלתי, מנסה להוריד את השק מראשי. "או לא, זה לא הולך להיות ככה." האדון אחז בי וגרר אותי למקום כלשהו, מכניס אגרופים בצלעותיי, מטיח אותי בקירות, מטיח את ראשי ברצפה. צרחתי מכאב, בכיתי בבהלה, את האדון זה לא הרשים. "אנחנו הולכים לדבר אלפא, הולכים לדבר כמו שלא דיברנו מעולם, אז תכין את הכנות שלך, רק היא יכולה להציל אותך עכשיו." הוא זרק אותי במורד גרם מדרגות נוסף, אז שיערתי שאנחנו יורדים למרתף. נגררתי אחריו ודלת כבדה נטרקה מאחוריי. ידיים חזקות אחזו בי והקימו אותי על רגליי, ואז סובבו אותי במקום במהירות כמו מכונת כביסה, ואז הרפו ממני. רחפתי בחלל חדר שלא ראיתי, מסוחרר, בלי שיווי משקל, נופל. ראשי הסתחרר סביבי, בתוך החושך שכיסה את שדה הראייה שלי. וסביבי שקט מוחלט. בלי תנועה.

"אדון?" שום תשובה. לא ידעתי היכן הוא ביחס אליי, מהיכן ומתי תבוא המכה הבאה והאם יתכן שהאדון הלך ואני בכלל לבד? "אדון!" צרחתי בכל כוחי. שום תשובה. שום תשובה בכלל. שאלוהים יעזור לי, זה לא סשן, זו סדרת שבי.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...