פטירה מתוכננת

איך לחשב את מותך בדרך מדעית ומדויקת

רופא. צילום: Kurhan, stock.xchng.

"תראי," אמרתי לקרדיולוגית המסורה, "אני מעוניין למות כמו אריק איינשטיין, לא כמו אריק שרון." הקרדיולוגית, אישה כבת גילי, בעלת שני שמות פרטיים, אחד לועזי-אירופי והאחר עברי ושני שמות משפחה, גם הם אחד לועזי-אירופי ושני עברי. נראה היה שהיא ממלאת אחר המימרה 'נאה דורש – נאה מקיים'. היא הייתה רזה מאוד, חיה על חסה, אוכלת כל שלוש שעות ויוצאת להליכות בנות שעה מדי יום. קשה לדעת אם נהנתה מחייה הספרטניים, אך הדוניסטית בוודאי שלא הייתה. אישה נאה לגילה, מאוזנת להחריד, לעיתים עד כדי קושי לקבל החלטות. היא גילתה ממש זה עתה שליבי מפרפר והסבירה לי בצורה מאוד רגועה ומשרת שלווה שאמות מקריש דם, אשר במקרה הטוב יגיע ללב ואז אמות מוות קצר וקולע ובמקרה הרע אך הסביר מאוד יגיע למוח וידון אותי לשיתוק בצד אחד, מלווה ירידה קוגניטיבית ותלות בזולת. לא את הכול היא אמרה בפעם אחת. בין פגישה לפגישה עשיתי שיעורי בית, חזרתי אליה עם הממצאים שהעליתי בחכתי וככל שניסתה להרגיע, לא ניסתה להכחיש.

היא הרשימה אותי מאוד בלבושה. אמנם הוא לא היה שייך למילניום הנוכחי, ובעוד מחשבות על מחלות ומוות ממלאות את ראשי, תהיתי היכן היא קונה את הבגדים היפים הללו. תמיד חצאיות, אשר במקומותינו שמורות לנשים דתיות. תמיד נעליים אלגנטיות ויקרות, אך שטוחות. הכול מתאים לכול, כאילו יצאה מירחון אופנה בזה הרגע. איפוק בכל סנטימטר. מחזה נדיר במחוזותינו, שבהם ההפרזה היא צו השעה וצו האופנה ונשים שמקבלות עצה מדיילות יופי למרוח את הסומק על עצם הלחי נראות כאילו זה עתה חטפו שתי סטירות לחי.

הפריט המודרני היחיד שנשאה עמה היה טלפון חכם דקיק ואלגנטי כמוה, שעליו עשתה חישובים כדי להגיע להחלטה לאיזה נוגד קרישה אני זכאי על פי הקריטריונים של סל הבריאות. את הטלפון לא החזיקה בכף היד, כמקובל, אלא הניחה אותו על שולחן זכוכית ותקתקה עליו, בעדינות אך במהירות, בעזרת ציפורניה, גם הן באורך הנכון ומשוחות לקה שקופה, ללא צבע. האם האספירין ה'פושטי' שאני כבר נוטל בלאו הכי או שמא אחת התרופות החדישות יותר? מסתבר שיש גישה מקלה וגישה מחמירה ולפי גורמי הסיכון שלי שני הפתרונות מתאימים, אלא שהתרופה החדישה תעלה לי כמה מאות שקלים. "זה בדיוק המחיר שאני גובה עבור פגישה אחת עם מטופל, אז בהחלט אעמוד בזה." אמרתי לה, אבל הטיעון הפרקטי הזה לא הרשים אותה והיא המשיכה לנוע בין גורמי הסיכון שלי ובין הקריטריונים של סל הבריאות. "יש טבלה כזו ויש טבלה כזו."

בצר לי, החלטתי לגייס לטובתי את היצירתיות שפיתחתי בעשרים שנות הוראה עם סטודנטיות שנזקקו לשפע דוגמאות מוחשיות כדי להבין עיקרון פשוט אך מופשט. "ונניח," השתנתה האינטונציה שלי לאינטונציה של גננת לגיל הרך, "ששתי התרופות כבר מונחות אצלי במטבח על השיש ואני רק צריך להושיט את היד ולבחור," כמעט צייצתי, "במה היית מציעה לי לבחור?"

האנלוגיה עשתה את שלה, "אה, ללא ספק בתרופה החדישה יותר!" עברנו את המשוכה הזו.

 "כדי להמשיך לנהל רמת חיים נוחה ונטולת דאגות גם בזמן הפנסיה, רצוי למפות מבעוד מועד את כל מקורות ההכנסה ולחשב מראש את ההכנסות החודשיות הצפויות מול הצרכים," כך כותב ניר וילף במאמרו על פרישה מתוכננת באתר האופטימי - 'קלאב 50 – מבלים ביחד'.

הואיל ואני חלש בחישובים, טלפנתי לאקס המיתולוגי שלי ושלחתי לו את פירוט הכנסותיי והוצאותיי. טרם מלאו לי שישים, אך הסבל במקום עבודתי איים לא רק לקצר את חיי, אלא גם להבטיח שאמות בייסורים. "על מה אני נענש, שאני צריך לשאת את הסטודנטיות האלה?" שאלתי פעם שאלה רטורית-למחצה אישה מבריקה אחת.

"על הגזענות, כמובן," פלטה באדישות ובענייניות האופייניות לה, "העונש מובנה אל תוך החטא," הוסיפה ביובש.

האקס המיתולוגי הוא ספק אדם, ספק מחשב. אם תבקשו אצלו הזדהות רגשית, ישיב את פניכם ריקם בברוטאליות, אך אם תבקשו חישובים מתמטיים נוקבים, יהווה הדבר לדידו הזדמנות לפתור עוד תשבץ היגיון, שיש לו חולשה אליהם. היכולת שלו להגדיר מספרית ומעשית את הסבל ואת ההנאה האנושיים מדהימה כל פעם מחדש. באופן פרדוקסאלי, למרות המיזנתרופיות הקיצונית שלו, הוא נחשב אשף ביחסי אנוש במקום עבודתו דווקא משום שלא אכפת לו מאנשים. אשר על כן הוא שאף לפתור את בעיותיהם מהר ככל האפשר כדי לקצר את השהות במחיצתם ככל שניתן. בזמנו נחשב מקור עלייה לרגל לצורך פתרון סכסוכים רגשיים שונים של בעלי אינטרסים מנוגדים וכמו במשפט שלמה, היה גוזר ביעילות חצי לזה וחצי לזה, כשהצדדים מתפעלים מחכמתו ומלאי הוקרת תודה על מה שטעו לפרש כטוב-לב ונחמדות.

שלחתי לו, אפוא, את מעט הדו"חות הכספיים שנותרו בידי, טורים של מספרים שמעולם לא התיימרתי להבין, וביקשתי ממנו לאמוד לכמה כסף אזדקק בחודש, אם אפסיק לעבוד במכללה כבר כעת. בינינו, היה ברור לשנינו שעם הפסקת עבודתי במכללה, לא יקיץ הקץ על סבלותיי, אבל ברגעי חולשה וייאוש נוח לו לאדם להיאחז בנסיבות חיצוניות ולשכוח שאת רוב הייסורים מביא הוא על עצמו.

"הבט," אמר האקס בנימה עניינית ודידקטית, כאילו היה בעיצומו של פתרון תשבץ היגיון נוסף, "יש כאן רק נעלם אחד. אנחנו לא יודעים כמה זמן תחיה."

"אפשר לדעת בקלות," הזדעקתי לפתרון הבעיה החישובית הקלה הזו, "יש היום באינטרנט מחשבוני פטירה רבים. אפילו אתרי קופות החולים, שדווקא אמורים להאריך חיים, מלאים בהם." הנידון למוות מתבקש להזין נתונים רפואיים רבים ככל האפשר ומקבל את גיל פטירתו, אם ימשיך באורח החיים הנלוז שלו. כלומר, יש להם יומרות לחינוך בריאותי ובצד גיל הפטירה ניתן למצוא המלצות בלתי-ישימות כמו אורח חיים בריא, פעילות גופנית מתישה, תזונה נאותה ומלאה מאכלים תפלים להפליא, תרופות, בדיקות רפואיות תכופות ועוד כהנה וכהנה המלצות שגם יאריכו את חייך וגם יאפשרו לך להיות משתתף פעיל ב'קלאב 50 – מבלים ביחד' הזכור לטוב. אלא שסיכויי ההיענות של אדם בעל יצר חיים תקין, שלא לומר נהנתני, נמוכים עד אפסיים. אמנם האקס המיתולוגי נוהג כך דרך קבע ודרך טבע, אך נראה לי שבשלב זה כבר הצלחנו לעמוד על מידת האנושיות שלו. צפויות לו עוד שנים רבות של חיים בריאים ועמוסי תשבצי היגיון.

"טוב, אחשב את קיצי ואחזור אליך עם הפיננסים בשבת הבאה." אמרתי, מנסה שלא לגזול דקה מיותרת מזמנו היקר, שבמהלכו עסק בחישובים אחרים.

"רק תזכור," אמר, "שככל שמחשבוני הפטירה מבקשים ממך יותר נתונים, הם מדויקים יותר, כלומר, מצביעים על גיל פטירה נמוך יותר."

"אבל," אמרתי, "אז יישאר לי יותר כסף לחודש לשארית חיי."

"זה נכון." אמר האקס המיתולוגי ובקולו היה ניתן לשמוע שמץ של שביעות רצון מהבנתי את העיקרון.

למען האמת, הגישה החישובית הפכה להיות שכיחה גם ברפואה עצמה. חודשים קודם לכן ביקרתי אצל אורתופד בכיר, מומחה לניתוחי מרפקים, אשר הציע לי לשקול ניתוח להחלפת המרפק. "בן כמה אדוני?" שאל בנימוס.

"שישים." עניתי.

"אז תראה," הוציא דף נייר ועט, "תוחלת החיים הממוצעת של גבר היא כך וכך. אני מאחל לך עד מאה ועשרים כמובן, אבל אפשר לעשות את הניתוח רק פעם אחת והוא מחזיק מעמד חמש עשרה שנים, אם הכאבים נסבלים בינתיים אני מציע שתחזור בעוד עשר שנים ואז, בעזרת השם, תוכל ליהנות ממרפק מתפקד עד סוף ימיך, בלי עין הרע. אמנם לא תוכל לעשות הכול עם המרפק החדש, אבל כבר היום אתה לא עושה הכול, בגילים האלה לא עושים הכול בכל מקרה, ותזכה לחמש עשרה שנים של איכות חיים טובה יותר מזו שיש לך היום."

בעידן שבו בכל רגע עטים עליך אנשי מכירות שמשקרים לך על ימין ועל שמאל, רציתי לחבק את האורתופד השכלתני על יושרו ויושרתו, אם כי שמרתי על ארשת מאופקת, כיאה למי שמשתתף בחישוב הקץ. "אז בעוד עשר שנים." מלמלתי תוך כדי כתיבת השיק.

"בעזרת השם." אמר האורתופד הישר כפלס.

אלא שלא אדם כמוני, שעוסק בסטטיסטיקה כדבר שבשגרה, יסתפק בהערכות כלליות על תוחלת החיים ולכן החשתי פעמיי אל מחשבוני הפטירה כדי להזין לתוכם את נתוניי האישיים ולבדוק את מקרי לגופי. מחשבונים כאלה יש תחת כל עץ רענן ברשת האינטרנט. למרות שמדובר במחשבונים לקהל הרחב, יש מקלים יותר המיועדים לחפיפניקים ולמכחישנים, ויש מחמירים המתאימים יותר לפדנטים והיפוכונדרים. הראשונים מסתפקים בפחות נתונים והאחרונים תובעניים ודקדקנים יותר, אך העיקרון הוא שככל שאתה נדרש להכניס יותר נתונים, גיל הפטירה שלך הולך ונעשה נמוך יותר בצורה מדאיגה. יש מחשבונים בגישה ישראלית אופיינית של "יהיה בסדר." אלה יבקשו מין, גיל, גובה ומשקל וינבאו לך אריכות ימים יחסית ויש כאלה שיהפכו כל אבן בדרך אל מותך הקרב - לא רק משקל וגובה כי אם גם היקף מותניים, לא רק מבנה גוף אלא גם ערכי טריגליצרידים, כולסטרול רע וכולסטרול טוב לא רק פעילות גופנית, אלא גם ערכי לחץ דם סיסטואלי ודיאסטולי. כל נתון נוסף מפחית מידית שנה מחייך.

לאחר המסע המדעי אל מותי, הגעתי בדיוק לגיל של אריק איינשטיין, שהוא בדיוק הגיל הממוצע בין גיל הפטירה של אבי לגיל הפטירה של אמי. לפי החישוב הזה כבר הייתי צריך לבצע את הניתוח להחלפת המרפק לפני שנתיים ולא בעוד עשר שנים, כפי שצפה האורתופד הישר והישיר, שבדיעבד הסתבר גם כאדם אופטימי מאוד, לפחות בקשר אליי. אבל הכול בסדר - גם אני אופטימי מאוד בקשר לאנשים אחרים.

מבחינה כלכלית, לעומת זאת, האקס שלי יכול להמליץ לי לעזוב את מקום עבודתי הבלתי נסבל, לנסוע שש פעמים בשנה ללונדון במחלקת עסקים ולשהות במלון היקר ביותר שם. העניין הוא שלשם כך אצטרך לעבור ניתוח לא רק להחלפת מרפק אלא גם להשתלת אישיות – וזה חברים, לא נמצא בסל הבריאות וגם לא באף סל אחר. כנראה שיש גבול למה שאפשר לדרוש ממחשבים ומתשבצי היגיון.

תגיות

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...