אלף קליפות

לא משנה כמה אשתנה, זה אני שמחכה שם בסוף המסלול, לא שונה בהרבה ממי שהתחיל.

אילוסטרציה. צילום: Neal Fowler, Flickr.

פעם יצאתי למסיבה. בהתחלה רקדתי בהתלהבות. או אולי הצלחתי לזייף התלהבות. והתנועות שעשיתי, שהחשבתי כתנועות ריקוד רגילות, נורמליות, כמו של כולם, נראו בוודאי כמו תנועות קטנות ומפוחדות. אחד החברים שהלכתי איתם אמר לי שמישהו מסתכל עליי. לא ידעתי מי זה שמסתכל. לא ידעתי איך מזהים שמישהו מסתכל עליך. החבר אמר לי שהוא מעשן אז ממילא אין מה לטרוח. אמרו לי כבר שאני מאוד מודע לעצמי כשאני רוקד.

אני גם מאוד מודע לעצמי כשאני יוצא בסופו של דבר מהמועדון עם הילקוט והסוויטשירט השחור על הזרוע.

כשהאישה הזקנה חיבקה אותי היא ביקשה ממני להירגע. במפתיע הצלחתי למלא את בקשתה והרגשתי איך הגוף שלי מתרכך ונמס לתוך הזרועות שלה. אבל בפעם הבאה שהתחבקנו היא שוב ביקשה ממני להירגע.


אני שונא להיות עם אנשים שיכורים.

 

אומרים לי - גם אני הייתי פעם ביישן, אפילו יותר ממך.


המוכר בדוכן הבורקסים ראה אותי עם שני חברים, גבר ואישה מבוגרים ממני. הוא שאל אותי - הם כמו ההורים שלך, נכון? ואני אמרתי - הם לא ההורים שלי.

והוא שאל - אז למה אתה ככה בתוך הקליפה שלך?


לא משנה כמה אשתנה, זה אני שמחכה שם בסוף המסלול, לא שונה בהרבה ממי שהתחיל.

תגיות

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...