איתות

להפתעתה, הוא עזב את המסעדה מבלי לגעת בה, והיא הרגישה כאילו משהו חשוב, אולי מגע כף ידו הגדולה, הוחסר מכתפה העירומה.

איור אילוסטרציה
אילוסטרציה. צילום: hyoin min, flickr, by-nc-nd/2.0/.

1

שתי הילדות הקיפו את זוהר, אחת מכל צד. זו שעמדה מצד ימין החזיקה את הסמארטפון בכף ידה וצילמה שש תמונות. זוהר חיבקה את הבנות, חייכה חיוך גדול ובסוף ביקשה לשמוע איך קוראים להן ובנות כמה הן. הן ענו לה בביישנות שקוראים להן מיטל ושירה ואחר כך חזרו לשולחן שלהן.
מדי פעם הביטו לאחור, כאילו הן מוודאות שזאת באמת זוהר פיין. היא עדיין חייכה במתיקות.
"אני ממש מצטערת," אמרה זוהר ליוני שישב מולה במסעדה, לבוש בחולצה תכולה, חלקה. "תמיד לא נעים לי כשזה קורה."
הוא חייך מבלי לומר דבר.
זוהר ידעה לקרוא אנשים. הניסיון שצברה בבית ספר למשחק ובעבודתה היומיומית עם מפיקים, במאים, תסריטאים, צלמים, סוכנים, מלהקים ומעריצים שימש אותה בחיי היומיום. הפעם התקשתה לסמן במילה את הבעת הפנים של הדייט שלה. הוא משועשע? הוא אדיש? ואולי בכלל לועג לה? אבל מי הוא שילעג עליה?
לרוב הייתה מגלמת בדייטים האלו אותה דמות. אישה עדינה מאוד, רגישה, צנועה, כזו שמתקשה לשמוע מחמאות. מעדיפה לא לדבר על עצמה אלא על האדם שיושב מולה. יודעת להקשיב מצוין, כאילו האדם שיושב מולה חשוב לה גם אם הוא לא מפורסם כמוה. אישה שלא יודעים איך לקרוא אותה. כזו שמנסים לדובב אותה בשאלות, לדוג משהו מהעולם הפנימי שלה בעזרת מילים רכות או חיוכים, אבל מצליחים רק בקושי.
הבחור הזה, יוני, אפילו לא ניסה לפתח שיחה, והיא ניסתה לחשוב אם היא מוכנה לעשות את זה במקומו. לא הייתה לה כוונה להיראות נואשת.
ברגע שחשבה על משהו שיוכל להתניע שיחה, הופיעה המלצרית עם האוכל שהזמינו. היא הייתה בחורה איטית קצת. שיער בהיר, חלק ואסוף בקוקו. עיניים ירוקות גדולות, בוהות קדימה. נמוכה, אבל עם סרבול של גבוהים. סוג של קרפדה מגושמת.
זוהר נעצה בה את זוג עיניה החומות והתרכזה בכל פעולה שלה, כאילו צפתה בסצנה מסרט. המלצרית הניחה לפניה צלחת עם סלט ישראלי פשוט. היא חייכה אליה ופעתה, "תודה", וקיבלה בחזרה חיוך שכולו אדיבות נרעדת. אחר כך הרימה הקרפדה את הצלחת של יוני מהמגש – והניחה אותה על השולחן בחבטה. יוני לא הודה לה אלא רק סימן איזו תנועה עם הראש. חבל, חשבה זוהר לעצמה, ולא הבינה מה חבל. רק ידעה שציפתה לסערה קטנה. שהצלחת עם הלזניה תיפול על הרצפה, או על התיק השחור שלו, או אפילו על המכנסיים – הרעיון הזה עורר בה תשוקה.
"בתאבון!" קראה זוהר.
"בתאבון."

היא אחזה במזלג שלה והתחילה בהזזת המלפפונים הצידה. פחות אהבה מלפפונים. וגם נראתה ככה קצת מוסחת.
"אני לא באה לפה כל כך הרבה." אמרה זוהר כשהשתיקה התארכה מעבר לסביר. "אוי, מצחיק, לא התכוונתי לומר את זה ככה. אני פשוט אומרת את זה כי לרוב אני הולכת למקומות שבהם רגילים אליי, ופחות מתרגשים מהנוכחות שלי..." היא הסתכלה הצידה, לגמה מהדיאט קולה ולחשה, "אני מתכוונת לקטע עם שתי הבנות המתוקות, ולמלצרית... והאמת שגם עכשיו אני מרגישה שאנשים מסתכלים. אבל אתה יודע איך זה."
"דווקא נראה לי שדי רגוע פה."       
"לא משנה... אז תגיד, מה אתה בדיוק עושה בחיים?"
היא לעסה בעדינות את הירקות מאחורי פיה הסגור, והקפידה ששום דבר לא ייתקע בין השיניים הצחורות.
"אני עובד במשרד פרסום," אמר יוני, והיא הסתכלה עמוק לתוך עיניו כשענה לה, אבל במקום שמבטה יסחרר אותו, הרגישה קצת מסוחררת בעצמה. בראשה חשה פעימה דקה של כאב. לא היה זה כאב קיצוני, אולי כמו דקירה של המסרגות שאימא שלה סרגה איתן.
"מרוצה?" שאלה, ולגמה קצת מהדיאט קולה. כששאלה את זה נימה דקה של תוכחה הסתננה לקולה, כאילו שאלה ילד קטן אם הוא מרוצה מההשלכות של ההתנהגות שלו.
"מרוצה, לא צריך להגזים."
היא בחנה אותו. איש קירח, עם עיניים גדולות ויפות וכתפיים רחבות, לבוש בחולצה תכולה מרופטת ובמכנסי ג'ינס. הוא שידר חוסר עניין, אבל תנועותיו היו טעונות בתשוקה.
ואולי הייתה זו תשוקתה שלה, שהשתקפה בדמותו?
היא ידעה שהוא בטוח שיצליח להשיג את מבוקשו. בדמיונה ראתה איך הוא מספר לחברים שלו על הלילה שהיה לו איתה, מפריז בפרטים. לא, לא מתאים לו לדבר הרבה. הוא יגיד את זה בדרך אגבית, כאילו במקרה יספר שזאת הייתה השחקנית זוהר פיין. הם בטח ישאלו אותו אם היא כוסית כמו שהיא נראית בטלוויזיה.
זוהר הפסיקה לאכול ונשכה את שפתיה. שהוא יגיד משהו עכשיו.
הוא חתך לעצמו עוד חתיכה מהלזניה השמנונית שבחר להזמין, ולעס אותה בכוח בין שיניו. היא עיוותה את פניה בתנועה מופגנת והסיטה את המבט, למרות שרצתה להמשיך להסתכל.
בשולחן שלידם התיישבו זוג הורים עם שני ילדים קטנים ותינוק שצווח בעגלה. היא הביטה באימא, שנראתה לה דהויה ומותשת. האימא העמידה פנים שהיא לא מזהה אותה מהטלוויזיה, או שהייתה עסוקה מדי עם הילדים ולא שמה לב מי יושבת שולחן אחד לידה.
זוהר הסתייגה מתינוקות. אף פעם לא הצליחה להבין איך הם מושכים את כל תשומת הלב.  
"אתה יודע, זה מצחיק שאתה לא מדבר עליי. כאילו, על מה אני עושה בחיים."
היא נעצה בו מבט שואל. כשחייך אליה חיוך קלוש ולא אמר דבר, צחקקה וסלסלה בשיערה. הקרפדה הגיעה והציבה במרכז השולחן קיסמים. זוהר חייכה אליה במתיקות.
"אתם בסדר? טעים לכם?" שאלה המלצרית.
"בטח, מעולה." אמרה זוהר, ואחר כך פנתה ליוני, "נכון?"
"כן, בטח."
המלצרית הנהנה כמה הנהונים מפוחדים והלכה למטבח.
"אז איפה היינו?" שאלה זוהר.
"זה נראה כאילו נזפת בי על זה שאני לא שואל אותך מה את עושה בחיים."
"לא, לא נזפתי, אני מבינה למה לא אמרת כלום. בכל זאת זה קצת מביך."
"למה מביך? אני אשאל אותך. מה את עושה בחיים?"
הוא נעץ בה את מבטו שנראה לה לרגע ינשופי, כאילו מאחורי החזות הזאת שלו מסתתר אדם חכם, חכם ממנה בהרבה. היא עמדה לשלוח את אצבעותיה לסלסל בשיער, וכשקלטה זאת, עצרה את עצמה. לבסוף אמרה, בקול קצת גבוה, "נו, אתה יודע, אולי יצא לך להיתקל בי פה ושם..."
יוני, שנראה כאילו לא הבין למה התכוונה, לגם מכוס המים שלו. אחר כך המשיך לאכול מהלזניה. היא דחפה את צלחת הסלט שלה בקול גרירה.   
"אני שחקנית," הטיחה בו. "משחקת את נינה בסדרה 'מוכי גורל'? מכיר?"
"לא. אני לא ממש אוהב טלוויזיה. בטח שלא טלוויזיה ישראלית."
"טוב."
"אין מה להיפגע, זה לא נגדך."
עיניו החומות זרחו ברשעות.
"לא לא, ברור שלא." אמרה זוהר, ודמיינה איך היא רואה את החזה שלה דרך המחשוף. לרגע קצר, הפנים שלה הטילו צל, אבל מיד לאחר מכן התארגנו מחדש בהבעתן הרגילה, כאילו מנגנון אלסטי יעיל היה אחראי על הפעלתן. אחר כך הוסיפה, "במקור אני מתחום התיאטרון. שיחקתי בכמה הצגות מאוד מוכרות. אבל אני מניחה שאתה לא מכיר."
"לא."
"בסדר גמור." אמרה זוהר והביטה בצלחת שהותיר ריקה, כאילו הגיע לכאן רק כדי לאכול ארוחת ערב. "תיאטרון זה לא משהו שמתאים לכל אחד."
הוא לא ענה.
היא שאלה את עצמה למה היא בעצם לא הולכת משם, אבל דחף פנימי, חזק ממנה, דחק בה להישאר. לשבריר שנייה הבינה שבסיטואציה הזאת היא מזכירה לעצמה את אימא שלה, שהייתה אישה פשוטה, וחביבה מאוד, ומצטיינת בסמול טוקים – כי תמיד הסכימה להקשיב לכל הסיפורים של כולם ואף פעם לא עשתה פרצוף כשמישהו היה לא נחמד אליה.
"אז אתה גר לבד אני מבינה." אמרה זוהר, ושיחקה עם המזלג שלה בסלט.
"כן."
"גם אני. אני צריכה את השקט שלי. אולי בגלל שביומיום אני מוקפת באנשים."
הוא צחק. "אני אף פעם לא מוקף באנשים, אבל תמיד יש מישהו בסביבה."
"מי?"
"כמו כולם. יש לי עבודה, חברים, אחות..." אמר, ופתאום הסמיק.
היא הרפתה מהמזלג שלה.
"אתה ואחותך קרובים?"
"לא במיוחד, היא גרה קרוב אליי," ענה יוני והניח שטר של מאה ושטר של עשרים על השולחן. "טוב, סיימת לאכול? אפשר לבוא אליי. הדירה קרובה."
מצד אחד, היא נמשכה אליו, והרגישה איך היא נדחפת להיות איתו, איך היא נדחקת לנסות ולשבור את קיר האדישות הזה שלו. ומצד שני – מחשבות אחרות קבעו בתוקף שאסור שיתנהגו אליה ככה.
היא הרגישה עוד פעימה בראש שלה, חזקה מהקודמת, כאילו נוסעת בפנים רכבת ויותר מדי נוסעים מתגודדים בתחנה ומנסים לעלות. אבל פניה נותרו חתומות.
"לא. אני קמה מוקדם מחר. יש לי צילומים."
"אין בעיה. ביי."
להפתעתה, הוא עזב את המסעדה מבלי לגעת בה, והיא הרגישה כאילו משהו חשוב, אולי מגע כף ידו הגדולה, הוחסר מכתפה העירומה.

2
"עכשיו תלכי אליי ישר, רגל אחרי רגל, יופי. מצוין. זהירות, זה קצת יכאב." הוא דפק לה בפטיש על הברך, והשוק שלה קפצה. "מעולה. יד גבוה באוויר, להוריד לאט לאט... יופי."

אחר כך התיישבו.
"אז ככה." אמר הנוירולוג לה ולאמה, דפנה, שהגיעה לבית החולים אחרי ההתקף, ואחר כך ליוותה אותה לבדיקות הראשוניות. "יהיו כמה דברים שתצטרכי לשים לב אליהם מעכשיו. היום אפשר לטפל באפילפסיה מאוד בקלות בעזרת כדורים, אבל עדיין חשוב להקפיד על שעות שינה, ועל תזונה נכונה, ולא לשתות יותר מדי אלכוהול."
"אוקיי." אמרה זוהר.
"רגע, דוקטור, בכמה שעות שינה מדובר בדיוק?" שאלה דפנה.
"זה לא מדע מדויק, אבל רצוי שיהיה סביב שמונה שעות. לא פחות משש-שבע, בכל אופן."
"לא פחות משש או לא פחות משבע?"
זוהר חייכה. "אימא, זה בסדר, זה לא מדע מדויק. העיקר זה לישון."
הרופא חייך אליה. "מה את עושה בחיים? את סטודנטית?"
"אני לומדת משחק, ומשתתפת בכל מיני הצגות."
"זה נשמע אינטנסיבי."
"כן, זה עמוס."
"טוב, שיהיה לכן ברור שלא צריך לעצור הכול בגלל האפילפסיה. החיים שלך יכולים וצריכים להימשך. אבל אני מבקש שתדאגי לעצמך, שתוודאי שאת ישנה מספיק שעות בלילה."
היו לו עיניים טובות, לרופא. קולו נסך בה תחושת ביטחון רגועה. הכול בסדר, היא תהיה בסדר. קרה לה אירוע דרמטי ואפילו מרגש, אבל עכשיו היא יכולה לשים את זה בצד.
"זה באמת יהיה מאתגר." התחנפה דפנה. "זוהר שלנו אוהבת סדר יום אינטנסיבי."
"זה יהיה בסדר." אמרה זוהר בסמכותיות נטולת מרדנות. "אני אעשה מה שצריך כדי לשמור על עצמי."
"יפה, ככה צריך. בהצלחה לכן. תרגישו טוב."
הוא לחץ את ידיהן, והן נפלטו מחדרו אל המסדרון הסואן. זוהר עקפה את אמה בצעד אחד, כדי שכל האנשים מסביב – המזכירות, הרופאים, האחיות, החולים הממתינים לתורם – ידעו שמדובר בשתי נשים נפרדות.
היא לא ידעה אם כולם כבר מזהים אותה. אמנם נחשבה לכישרון יוצא דופן בהפקות שבהן שיחקה, אבל עדיין הייתה בשלבים ראשונים של חדירה לתודעה הציבורית. רק לפני שנה השתחררה משירות צבאי שהגביל את מספר השעות שהקדישה למשחק.
היא ואמה עקפו את מכונות הממתקים, השתייה המתוקה והשתייה החמה, והגיעו למעליות. אחרי המתנה של עשרים שניות נכנסו למעלית צפופה. ענן דחוס של מחלה יצר תחושת מחנק. זוהר נגעלה מהם, מכל הזקנים והחולים, ובכל זאת קרנה מולם, כי ידעה כמה היא נראית שונה מהם, יפה וצעירה ולא שייכת למקום הזה.
"לפני שבוע הייתי כל כך מודאגת." אמרה דפנה כשהלכו בחניון. "גם עכשיו אני לא לגמרי שקטה."
בתנועה חדה היא הצמידה את בתה אליה וחיבקה אותה. פניה של זוהר נמעכו, אבל היא הקפידה לחייך במתינות.
הן נכנסו לאוטו. זוהר הרכיבה את משקפי השמש שלה, למרות שהיה מעונן בחוץ.
כשהמכונית יצאה מהחניון אמרה אמה, "אולי תישארי איתנו בבית לעוד כמה ימים?"
היא דיברה ברבים, כאילו עוד מישהו גר איתה בבית.
"לא. אני חייבת להיות בתל אביב. את יכולה להקפיץ אותי לתחנה המרכזית?"
"אולי... את לא רוצה לנוח בבית יום או יומיים לפני שאת חוזרת? להתפנק קצת אצל אימא?"
"אין צורך. אפשר לחזור לשגרה."
"היה לך התקף, את התעלפת, ו..."
"נכון. היה ונגמר."
הרמזור התחלף לירוק. דפנה לא לחצה על דוושת הגז, עד שקלטה שצופרים לה מאחור.
"כל מה שאני מבקשת זה שלא תזלזלי. שתקפידי על מה שהרופא ביקש. נכון, זה לא מדע מדויק, אבל כן צריך לישון הרבה יותר בלילה, ולאכול טוב, ולדאוג לעצמך. ובכלל, את יודעת מה אני חושבת? יכול להיות שההתקף הזה הוא סוג של איתות."
זוהר צחקה. "מה זה אומר בכלל, איתות."
"קיוויתי שהבנת את הדברים שהוא אמר. זה נראה שכן."
"נו, אימא, ברור שהבנתי. הוא בעצמו אמר, זה שהיה לי התקף לא צריך להרוס לי את החיים. וחוץ מזה, אני כבר בת עשרים ואחת. הסכמתי שתישארי איתי בבית החולים ואפילו שתבואי איתי לבדיקות. אבל מעכשיו זה עניין שלי. רק שלי."

"זוהר, אני..."
"מה?"
"את שמה לב איך את מדברת איתי?" שאלה דפנה. אצבעותיה כיבו ברעד את הרדיו. בחוץ התחזק הגשם, והיא הפעילה את הוישרים שרעדו על פני השמשה.
"לא, איך אני מדברת איתך?"
"בבקשה תקשיבי. לפעמים אני מרגישה כאילו את אף פעם לא מפסיקה לשחק. אני לא יודעת אם את מבינה. את כאילו... תמיד יש לך איזושהי דמות. וגם כשאת מדברת איתי את משחקת. והדמות שאת משחקת שונה מהדמויות שאת מראה לשאר העולם. אכזרית יותר. ו... אני לא מבינה מה עשיתי שזה מגיע לי. לא משנה."
בעיניה נקוו דמעות. זוהר הסיטה את המבט לעבר החלון שהתכסה גשם. שיט, חשבה. ואחר כך- טיפשה. רק על עצמה היא חושבת.
"את יודעת, אפשר להסתכל על האפילפסיה שלך בתור משהו קטן, חולף, ולא להתייחס לצדדים הפרקטיים של זה." המשיכה דפנה, ולרגע הפנתה את ראשה לראות אם זוהר מסתכלת לעברה. המבט עדיין היה נעוץ בחלון. "אבל זאת מחלה, זוהר. והיא תגביל אותך. ויכול מאוד להיות שגם ההתקף שלך לא היה סתם. אנחנו כבר דיברנו על זה, כל היום את בחזרות האלה, עמוק בתוך התחרותיות הזאת, עם האנשים האלה שצועקים עליך ומעירים לך ומבקרים אותך, ואולי את צריכה להבין שאת לא יכולה הכול, שאת בן אדם."
זוהר נאנחה. אימא שלה התחילה להתייפח. סביר להניח שהפנים התנפחו ורעדו והאף האדים. היא לא הסתכלה.
הן נפרדו בתחנה המרכזית, אחרי עשרים דקות של שתיקה וחיבוק קצר. זוהר הייתה מותשת. אפילו לא הייתה נחמדה למוכר שקנתה ממנו מיץ תפוזים.
באוטובוס הניחה לעצמה לשקוע בזיכרונות. לפני ההתקף - כאב הראש החזק, שלא דמה לשום דבר שהכירה קודם לכן. כמו קצר, כמו רכבות שמתנגשות זו בזו בתוך הראש הפועם. ובהמשך, הדבר עצמו - ההתמוטטות שלה על הבמה באמצע החזרה, תחושת הטשטוש שהתלוותה להתעוררות, הפאניקה של זוסמן, הבמאי, שצעק עליה חמש דקות קודם לכן, וגם רותם, שהסתכלה עליה בקנאה משולי הבמה.
הם התקשרו לאמבולנס, והיא פונתה לבית החולים. ואז הגיעה אימא שלה, שהביאה איתה משא של דאגה מיותרת.

3
בגילה, בת עשרים ושבע, מאסה כבר בדירות שותפים. היא הייתה צריכה מקום משלה. ברגעים של בדידות הייתה מסתכלת מהחלון הענקי ששימש כקיר רביעי בסלון. מולו הייתה עורכת חזרות. חוזרת על השורות שלה שוב ושוב, מבלי לשמוע את התגובה של הדמות השנייה.
עכשיו היה ערב. שבע ורבע והשמים כוסו בגוונים של אדום. זוהר נעמדה והקריאה בפעם החמישית את הטקסט שלה. אחר כך צנחה על כיסא העץ עם הכיסוי התכול, וחיכתה.
היא הוציאה את הסמארטפון מהכיס ובהתה במסך. כל כך הרבה אנשים חיכו למענה ממנה, והיא הייתה יכולה להקל על ההמתנה שלהם ברגע קטן של תשומת לב.
אבל היא רצתה רק איתות אחד ממנו.
היא קמה והתהלכה בדירה כמו חתול כועס. נעצה בשמש השוקעת מבט נוקב. בטיול לאיטליה, כשהייתה רק בת תשע, הסתכלה על השמש והרגישה איך עיניה קולטות עוד ועוד צבעים, צבעים מיוחדים ועזים שלא הכירה ולא ידעה שיש עד אז. ואז הם יצאו מהאוטו והיא הרגישה שכל ראשה מסתחרר. נטע בכתה. אבא שלה רכן לעברה והשקה אותה מים.
שנה לאחר מכן לא היה טיול משפחתי.
החצוף הזה.
כמי שמשחקת דמות של אישה נואשת, אימפולסיבית וחזקה החליטה זוהר להתקשר. הוא לא ענה לעשרת הצלצולים הראשונים, והיא חשבה כבר לנתק, ואז פתאום שמעה את קולו, "הלו?"
סביבו היו קולות של אנשים.
היא בקושי שמעה אותו. כנראה שהיה במסיבה. הוא נשמע מלא חיים, הרבה יותר מאשר בפגישה שלהם.
"זאת זוהר."
"זוהר?" יוני העמיד פנים שהוא לא מכיר אותה. "אה... מה נשמע?"
"בסדר. בא לך להיפגש הערב? אפשר אצלי אם אתה רוצה."
הוא חיכה כמה שניות עד שאמר, "אני לא יכול היום," וניתק.
היא השעינה את גופה על כיסא העץ. פתאום לא הייתה בטוחה שמשהו מכל זה קרה באמת - הטלפון שלה אליו, המילים שאמרה, התשובה שלו, הניתוק. אפילו השקיעה בחלון נראתה פחות אמיתית. אפילו כיסא העץ עם הכיסוי התכול התמוסס.

את חושבת שזה איתות? שאלה זוהר את אמה רגע לפני שגופה קרס והחל לפרכס וקצף כיסה את השפתיים.

תגיות

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...