באותו היום הייתי פשוט עצוב. כל היום ישבתי על הענף הגדול שמצאתי וחשבתי. הייתי צריך ללכת לחפש לי מצרכים להכין איתם אוכל, אבל הייתי עייף וחסר תיאבון. אני אף פעם לא מרשה לעצמי לנוח יותר מידי ולהתבטל, בעיקר לא כשאני חסר כל כמו במצבי הנוכחי, אבל הבוקר היה צונן לי מידי, והשרירים שלי מיאנו לזוז.

השמש הסתננה בין חופת העלים סביבי בשבריריות באלומות אור שדמו לכלי דם זורמים, מתחברים סביבי כמו רשת כורי עכביש שלוכדת אותי, שמפריעה לי לנוע בחופשי.
פתאום שמעתי רחש דהוי מאחוריי. קפצתי במקומי. ענפי עץ גבוהים אמורים להיות מקומות בטוחים למדי, אף אחד לא אמור להסתובב כאן.
"היי, אתה לבד כאן?" שמעתי קול. הקול היה גבוה ועדין. בחור בגילי צץ מבין הענפים והעלים. שערו היה בלונדיני בהיר, כמעט לבן. עיניו הכחולות היו בהירות אף מאלו של שון, ועורו היה לבן בהיר מכל עור שראיתי בחיי. הוא היה נראה כמו התגלמות החורף הקר.
"אל תתקרב." הזהרתי אותו.
"אל תילחץ. אני לא רוצה ממך כלום, לא נקודות, לא שום דבר. אני מחפש מקום להיות בו בינתיים." הוא אמר בעיניים פגיעות. הבטתי בו כמה רגעים. הוא לא נראה מזיק, הוא היה די רזה וגם ככה הייתי יותר מידי מותש מכדי לסלק אותו או מכדי הסתלק בעצמי. בדרך כלל לא הייתי עושה דבר כזה, אבל הפעם סימנתי לו בראשי לשבת לצדי.
"זה לא חכם בכלל. אני יכול לתקוף אותך מתי שאני רוצה ככה. אני בפירוש יותר חזק ממך." הרמתי גבה בעוד הוא התיישב לידי.
"אני חזק יותר ממה שאני נראה," הוא אמר בטון נעלב, הבנתי שלחצתי על נקודה רגישה, "אבל אתה לא נראה לי במצב רוח לקרבות גם ככה. אם כבר לי יש את היתרון כאן." וכדי להוכיח את טענתו הוא נצמד אליי קרוב-קרוב. תחילה לא הבנתי מה זה מוכיח, אבל אחרי כמה שניות הבנתי למה הוא מתכוון – אם באמת הייתי מרוכז בצורה אוטומטית הייתי מתרחק מהמגע הגופני איתו, כולם באי יודעים – מגע גופני זה הצעד הראשון בדרך לקרב.
"אתה חכם." פסקתי. הוא הביט לעבר האופק. הוא לא ניתק מהמגע הפיזי איתי, אבל לא ראיתי בזה סימן מסוכן. למען האמת ראיתי בזה סימן של צורך בהגנה. "קרה משהו?"
הוא לא ענה. רק המשיך להביט אל האופק.
"איך קוראים לך?" שאלתי, מנסה לרכך אותו כדי לעזור לו עם אשר על ליבו.
"ריאן." אמר ריאן, קולו קר כמו רוח הרים צפונית.
"נעים להכיר אותך ריאן. קוראים לי דניאל." אמרתי לו.
"נעים להכיר, דניאל." הוא לא הביט בי כלל. שערו הבלונדיני הקצר נח על ראשו כמו שלג רך שלא נמס. עיניו התכולות היו שקועות במרחק, ראו שבתוכן משתוללת סופת שלגים שלמה. חשבתי שהוא היה נאה למדי. הוא ישב כך שברכיו יהיו מקופלות, וכרך את ידיו סביבן כמו מתוך ריכוז במחשבותיו. צדו הימני נגע בגופי, נטה קצת לכיווני, כאלו מבקש חיבוק. הבטתי בו, שוקל את הדברים הבאים שיקרו. החלטתי לבסוף לכרוך את ידי השמאלית סביב גופו הרזה.
"חשבתי שאתה לא רוצה להילחם." ריאן אפילו לא מצמץ, והניח את ראשו על כתפי.
"אני לא. אבל עכשיו כשהכרנו, אני מרשה לעצמי לחבק אותך כמו חבר." אמרתי לו, מנסה בעיניי לעקוב אחריי הנקודה השרירותית אליה הוא מביט.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו בשקט. הרגשתי לחות מוזרה על כתפי. הסתכלתי עליו. הוא דמע לאיטו. הידקתי את חיבוקי, מקרב אותו אליי עוד יותר, משכיב אותו על חזי. הוא התחיל לבכות, קובר את פניו בתוכי. דמעות קרות ועגולות שטפו אותי, הוא חיבק אותי בשתי ידיו, וחיבקתי אותו בחזרה בכוח, מאפשר לו לפרוק את כל מה שסחב בתוכו. אחרי כמה דקות שהוא בכה הוא הרים את ראשו והביט בי בעיניו הדהויות שהיו אדומות מבכי. נישקתי אותו נשיקה קטנה, מרפרפת על לחיו. נשיקה קטנה ומעודדת, מחוסרת זימה. כששפתיי נגעו בעורו, הרגשתי כאילו הוא כולו עשוי מי קרח.
"בוא, ספר לי מה קרה." כרבלתי את ריאן בין זרועותיי. הוא נשען עליי, מתנחם בי.
"עשיתי משהו נורא," הוא מלמל בשקט.
"מה עשית, ריאן?" הנמכתי את טון דיבורי לזה שלו. שקט ושברירי.
"במשך החודשים האחרונים הסתובבתי עם איזה בחור אחד, דאג." הוא אמר, "דאג ואני... היינו מאוהבים. נפגשנו בטעות כשהתנגשנו אחד בשני ביער. כמעט שברתי את האף בגלל המטומטם הזה," חשתי בחיוכו של ריאן כשנזכר בעבר, "אז בקיצור, דאג היה הבחור הכי חתיך שאתה יכול לדמיין לעצמך. היה לו מין שיער חום בהיר כזה, למרות שאני תמיד קראתי לו "ג'ינג'י". היה לו מין גוון עור לוהט כזה, שזוף וסקסי. היו לו עיניים חומות בהירות לוהטות. הוא היה תמיד חם, כל פעם שהתחבקתי איתו זה הרגיש כאילו הקיץ כבר הגיע." חשבתי על הדברים שאמר ועל הלהט בקולו כשדיבר עליהם. חשבתי לעצמי שהוא באמת אהב את הבחור. "דאג ואני היינו יחד כל הזמן מאז שנפגשנו. היינו מתנשקים המון. ככה סתם, רק מתנשקים. כל יום הוא היה שר לי שיר חדש שהוא כתב עליי..." שוב הרגשתי דמעות נוטפות במורד גופי. "היה לו קול מדהים." נאנח ריאן באכזבה, "היינו כל כך מאוהבים ששום דבר לא הפריד אותנו. פעם אחת אפילו דאג הלך להביא לנו מים נקיים ואיזה חבורת נערים עשתה לו מארב. היא לכדה אותו וניסתה לפתות אותו להצטרף אליהם. כשהוא לא הסכים, הם קשרו אותו וזרקו אותו למערה קילומטרים מהמחנה שלנו באותו הזמן. שלושה ימים אחר כך הוא הצליח להשתחרר ולחזור עד אליי, עם מימייה מלאה במים. אני זוכר שהוא בכלל לא רצה לספר לי למה הוא התעכב כל כך הרבה זמן כי הוא לא רצה להדאיג אותי." ריאן משך באפו, "אבל בסוף הצלחתי להוציא ממנו את כל הסיפור אחרי שנשבעתי שאני לא אחבק אותו עד שהוא יתוודה מה קרה. הוא צדק אגב, הסיפור הזה סתם הדאיג אותי ושבוע כעסתי עליו שהוא היה כל כך לא זהיר." הדמעות בעיניו של ריאן געשו. "איזה מטומטם אני. הוא זה שנחטף ונזרק באיזה מערה, ואני זה שכועס עליו שהוא לא שמר על עצמו."
"זה בסדר, אני חושב שיש בזה משהו חמוד." ניסיתי לחייך אליו.
"אל תנסה לגרום לי להרגיש טוב," ריאן נתן לי מכה קטנה. צחקתי צחוק קטן.
"תמשיך בסיפור," עודדתי אותו.
"סמכנו אחד על השני כל כך שהחלטנו שאנחנו מצטרפים לברית האוהבים." הוא אמר כמעט בדממה.
זה היה הגיוני. ברית האוהבים היא אחת הבריתות הגדולות באי ואולי החזקה ביותר מבניהן. את הברית יסדו שני אוהבים, דיויד וג'ונתן – ממש כמו בסיפור – שאהבו אחד את השני כל כך שהיו לוחמים שאין שני להם. כל אחד מהם בנפרד היה מסוגל לצוד כל נער שרצה באי, אבל ביחד הם היו מכונת סקס משומנת וחסרת מעצורים. אבל יותר מזה, דיויד וג'ונתן רצו ליצור מחסה בטוח לכל הזוגות באי שרוצים לממש את אהבתם. הם יצרו ברית שהלכה וצברה תאוצה לאט אבל בטוח של זוגות מאוהבים שחיים כולם יחד במחנה עצום במערב האי שנקרא "גן העדן של האוהבים". גן העדן הזה הוקם באזור הכי יפה וטרופי של האי, יש בו כמויות עצומות של מזון ומים, הוא לא קר מידי בחורפים או חם מידי בקיצים והוא נוח מאוד לצרכי בנייה. רוב הזוגות שנמצאים בו לא עוזבים אותו כלל, ולהם יש סוד גדול לשמירה על החיים שלהם נקיים מדאגות – מקום שנקרא "המטבח של גודו ואיב". גודו ואיב הם הטבחים המוכשרים ביותר באי, הם מסוגלים ליצור מאכלים משביעים וטעימים מאין כמוהם משום דבר. הם מחזיקים בצוות השפים הכי טובים באי, וכל קבוצת "המטבח של גודו ואיב" מאכילה את כל ברית האוהבים – כך שיושבי המקום לא צריכים לבזבז אף נקודה בכל שהותם. הם חיים בגן עדן מושלם עם המון מזון טעים, בית מוגן ונוח ובלי הפחד התמידי להעלם ממחסור בנקודות. לכאורה מדובר במקום המושלם והמיטבי באי, הבעיה היחידה בו היא המורכבות הפוליטית המתנהלת שם. דיויד וג'ונתן אמנם נראים כמו זוג בעל חזון, אך למעשה הם שני האנשים הכי מניפולטיביים, אנוכיים ושתלטנים באי. את כל גן העדן שלהם הם בנו בשביל ביטחון אישי תמידי וטריטוריה לממש בה את אהבתם האינסופית. הם לא מקבלים לברית שלהם כל זוג או כל אדם שרוצה להצטרף אליה, וכל ניסיון לערער על כוחה של הברית או לנסות ולהעתיק את שיטותיה נכשל וחובל. זוג שרוצה להתקבל לברית שלהם חייב להוכיח שהוא נאמן ואוהב אהבת אמת בכל עת, וכל זוג שנחשד כמזייף את אהבתו מגורש מגן העדן שלהם. אם ריאן ודאג באמת אהבו כל כך אחד את השני מאוד הגיוני שהם רצו לנסות להצטרף לברית האוהבים. זוג אוהב אמיתי ירגיש בברית כמו באיליסיום של ממש.
"כשהגענו למקום דיויד וג'ונתן בחנו את אהבתנו. המבחן בידם לא היה קל כלל, אבל רק חיזק את הקשר שלי ושל דאג. התקבלנו. זאת הייתה ההרגשה הכי טובה בעולם. סוף סוף נוכל לחיות אני והוא, בטוחים מכל דבר שעלול לאיים עלינו. אני זוכר באותו הלילה כשהובילו אותנו לווילה שלנו... היינו כל כך מאושרים. דאג נישק אותי נשיקה אמיצה ואמר לי שמעכשיו נחיה לנצח רק שלושתנו, אני, הוא והאהבה שלנו. זה היה קיטשי וטיפשי במבט לאחור, אבל באותו רגע זה היה המשפט הכי יפה שאמרו לי אי פעם. העברנו שבועות בגן העדן, שבועות מדהימים של אהבה בלתי פוסקת. התחלנו להתחבר לאנשים שם, כולם כל כך אהבו אותנו, פעם מישהו אמר לי בחשאי שאנחנו כל כך אהובים שבקצב הזה עוד נבחר לזוג המלכותי של גן העדן, הזוג השלישי בחשיבותו אחרי דיויד וג'ונתן וגודו ואיב. אבל אז גם הכרתי את רול..." ריאן אמר את שמו של רול במרירות מתוקה. פתאום ריאן השתתק. הרגשתי כאילו הוא מחניק את דיבורו, היה לו קשה להמשיך לספר.
"מי זה רול?" המשכתי לנסות לדובב אותו ברוך. התחלתי ללטף את שערו בעדינות, מרגיע אותו.
"רול וקורי היו זוג אחר בברית," הסביר ריאן, צונן אף מהרגיל, "רול היה... משהו מיוחד. נער גבוה ושרירי עם שיער שטני זהוב ועיני אגוז חומות מדהימות ועמוקות. הוא היה קצת דומה לך כשאני חושב על זה," בעודו אומר את זה ריאן שינה תנוחה כשהתכרבל בין זרועותיי, מרגיש לא בנוח כשחושב על ההשוואה ביני לבין הבחור המדובר, "הוא היה חתיך אמיתי עם המון קסם. לא פלא שקורי היה מאוהב בו כל כך. רול היה בחור פלרטטן ומדהים, בלי לשים לב אפילו הוא היה יכול לגרום אפילו לעץ להתאהב בו. ואני, אני שהיה לי את דאג – אוצר אמיתי בידיים... אני נשבתי בקסמו. לאט-לאט התקרבנו, אני ורול. דאג וקורי אפילו לא הבחינו בכך. הם היו כל כך מאוהבים בנו והיה להם כל כך מובן מאליו שאנחנו אוהבים אותם ורק אותם. זה היה רק חצי נכון. שנינו אהבנו את בני הזוג שלנו... אבל לא יכולתי לעמוד בפיתוי. הייתי שולח עוד קריצה קטנה לרול. הייתי מתחכך בו ספק בטעות ספק בכוונה. הייתי מנצל כל תירוץ כדי להיות איתו ולדבר איתו. בשלב מסוים דאג, שהיה כל כך חכם, הבין מה קורה מתחת לאף שלו. אבל הוא כל כך אהב אותי שהוא לא יכול היה להגיד לי שהוא חושב שאני מתאהב במישהו אחר. גיליתי שהוא יודע רק כי הוא כתב שיר. הוא שר אותו בשקט, כשחשב שהלכתי מהווילה. זה היה שיר עצוב שהוא כתב, שיר על שברון לב ועל פרידה מתקרבת, שיר חוצה לבבות. אבל טיפש שכמותי..." ריאן נאנח, "נפגעתי ממנו. הרגשתי אשמה כל כך גדולה, אבל לא יכולתי באמת לקחת את האחריות על עצמי. חשבתי לעצמי "היי, לא באמת עשיתי כלום עם רול, איך הוא מעז לבכות על הלב השבור שלו. כל כך כעסתי ולא רציתי להודות בטעויות שלי שחציתי את הגבול האדום. הלכתי לרול ופיתיתי אותו. שכבנו." קולו של ריאן נשבר לרגע.
"אתה רוצה להפסיק בסיפור?" שאלתי אותו.
"להפסיק?" הוא שאל בציניות, "הלוואי שזה היה הסוף. דיויד וג'ונתן גילו על הבגידה הקטנה הזאת. הם העמידו אותנו למשפט ראווה, וגירשו את כולנו מגן העדן, מהסיכוי היחיד שלנו לאושר אמיתי. קורי היה בהלם. הוא ורול נפרדו. פירקתי את האהבה שלהם. רול... הוא בכלל לא יכול היה להביט בי בעיניים. ודאג... דאג שאהב אותי כל כך כמו שרק נער יכול לאהוב נער בפעם הראשונה בחיים..." ריאן לא יכול היה להמשיך, ולא היה צריך. יכולתי לדמיין לעצמי מה קרה הלאה.
בדקות האחרונות ריאן רק בכה בין זרועותיי. חיבקתי אותו חיבוק מעומק הלב. אחרי שהוא נרגע הוא עצם את עיניו ונשכב עליי.
"תמשיך ללטף אותי," ביקש. המשכתי להעביר את אצבעותיי בשערותיו שהיו כמו שלג. "ספר לי גם אתה משהו, דניאל..." הוא מלמל חצי ישן.
"אני גם חושב ששברתי את ליבו של מישהו." אמרתי לו לרגע בודד, הזמן עצר מלכת. דאג העביר את אצבעותיו על ירכי, מעביר בי צמרמורות מדגדגות ונעימות לאורך כל גופי.
"אל תשבור את הלב של אף אחד, אף פעם. זה הדבר הכי נורא שאתה יכול לעשות למישהו." הוא אמר.
הבטתי אל האופק מספר שניות שהתארכו עד למרחוק. ריאן קם והניח את ידיו על חזי. פניו היו קרובות לפנים שלי. הרגשתי את נשימותיו. שפתיו הקטנות היו קרובות לשפתיים שלי. לרגע חשבתי שאנחנו הולכים לפצוח בנשיקת ניחומים חוצת נשמות.
"מי שזה לא יהיה," אמר ריאן, עיניו הכחולות נוברות בתוך עיני החומות גומות קטנות של חיבה, "לך אליו עכשיו, ותתנצל בפניו. לעולם, לעולם אל תגיע לאן שאני הגעתי. אתה תרדוף את עצמך לנצח."
עצרנו והבטנו זה בזה כמה דקות. בוחנים זה את זה. ידי הייתה מונחת על זרועו. ידו הייתה מונחת על חזי. השפתיים שלנו היו קרובות. הרגשנו את הנשימות זה של זה. הרגשנו את חום הגוף זה של זה, אפילו שריאן כולו היה יהלום קרח צרוף. לאט ובעדינות ריאן התקרב אליי ונשק לי על הלחי, נשיקה קטנה ומלאת נועם. "לך," לחש לי בקול שקט. קמתי על רגליי, ממשיך להביט באופק.
"תודה לך." חייכתי אליו.
"היית מתאהב בך בקלות,"  אמר ריאן בשקט, "אבל אני כבר מאוהב במישהו אחר."
"אתה יודע, על מה שעשית אין כפרה. זה הדבר הכי נורא שבן זוג יכול לעשות לבן זוג. אבל אולי אם תביע בפניי דאג חרטה אמתית וכנה הוא יסכים לקבל אותך בחזרה." אמרתי לו.
"אולי," היה זה שוב תורו להביט אל האופק. "השאלה היא האם להעניש אותו במישהו כמוני."
"לעולם אל תראה את הדברים כך. תאהב את עצמך, יש המון מה לאהוב." אמרתי לו.
הוא הביט בי והקרח שבעיניו נמס ונזל ממנו והלאה בצורה של דמעות.
"אני אוהב אותך, דאג." ריאן לחש לאופק. רק עכשיו הבנתי מה הנקודה שריאן חיפש באופק במבטו. הוא כל הזמן הזה חיפש את עיניו של דאג.
נפרדתי מריאן בחיבוק חזק. ירדתי מהעץ, והתחלתי ללכת בחזרה לכיוון המחנה של שון, מקווה שהוא יחכה לי שם עדיין, ויסכים לקבל אותי בחזרה.