תרגיל באמפתיה - פרק א'

גל

צילום אילוסטרציה (למצולם אין קשר לכתבה). צילום: Emil, Flickr.

2014

"זה פשוט ש… אני כל פעם בא לפה ומתכוון להיכנס, באמת, אבל אז אני נהיה פחדן ומוותר לעצמי." אמר גל. רותם הנהן.

"איזה אפס אני."
"כל אחד צריך את הזמן שלו, אל תהיה קשה מדי עם עצמך."
גל חיבק את ברכיו. הם ישבו על הדשא שבגן, בפינה צדדית ונסתרת, ובכל זאת הוא הרגיש שהם חשופים מדי. מכל כיוון היו קולות של חיים: הורים שצחקו עם ילדיהם. נערים ששחקו כדורסל. הערב ירד כבר מזמן.

2003

בכיתה ו' התחילו המסיבות. עוד בת מצווה ועוד בת מצווה. המשקיעניות הלכו על אולם יוקרתי או על מקום מעניין בטבע. אחרות הסתפקו באולם הישן של בית הספר.

גל הלך לכל המסיבות, לא הפסיד אפילו אחת. לפני כל אחת מהמסיבות האלו הוא נהג להיכנס למקלחות ארוכות, שבהן היה שוטף ומקרצף את הגוף שלו כאילו ציפה שיצא משם מישהו אחר. ובאמת יצא. הוא היה מהבנים בכיתה שלו שהתפתחו הכי מהר. הוא התחיל לצמוח לגובה כשהשאר היו גמדים.

גל הגיע למסיבה של דנה שרמן עם דורון, שהיה החבר הכי טוב שלו. הם גרו קרוב והיו חברים מגיל ארבע. תמיד ההורים של דורון היו לוקחים וההורים של גל היו מחזירים. ככה היה גם הפעם. הם יצאו מהמכונית, נכנסו לבית הספר והתחילו ללכת לכיוון האולם. כרגיל הגיעו באיחור באשמת אימא של דורון. היה מוזר להגיע לבית הספר ביום כזה בשעה כזאת. גל העדיף את המסיבות שהיו במקומות אמיתיים.

הוא דיבר עם דורון על מסיבות טובות ועל מסיבות גרועות, אמר שבמסיבה טובה יש בעיקר ריקודים ולא משחקים שזה משהו שמתאים לילדים קטנים. דורון אמר שהוא דווקא אוהב את המשחקים, שהם מצחיקים אותו. גל אמר לו שלא יהיה תינוק.

גל פתח את דלת האולם ונכנס פנימה כשדורון מאחוריו. דנה שרמן קיבלה את פניו של גל בנשיקה יבשה על הלחי. אחר כך גל הסתובב בין החברים, אמר שלום לכולם. יערה חייכה אליו. גל ניגש אליה ונתן לה חיבוק.

אחר כך החברות של דנה שרמן התחילו לסדר את הבנים והבנות בשני טורים כדי לשחק נשיקה סטירה. הייתה בעיה כי מספר הבנים היה יותר גדול ממספר הבנות. כמה בנים התחילו לדחוף זה את זה לצד של הבנות, וקיללו אחד את השני בצחוק, יא הומו, יא קוקסינל. גל אמר בקול: "אני לא משתתף, זה לילדים."
אחת החברות של דנה שרמן מחתה: "זה לא נכון, רק השנה התחלנו לשחק את זה, מה אתה הורס." גל הלך לאזור של החטיפים ומזג לעצמו קולה.

הילדים התחילו לשחק. בהתחלה בהתלהבות גדולה, אחר כך באדישות. תוך כמה דקות היו יותר ילדים באזור שלו מאשר באזור של המשחק. יערה ביקשה מדנה שרמן רשות להתחיל בריקודים, ודנה שרמן אישרה.

המוזיקה התחילה להתנגן. חושך כיסה את האולם. גל ידע שהוא הראשון מבין הבנים שצריך להציע. יערה הסמיקה כששאל אותה אם היא רוצה לרקוד. כולם יכלו לראות שהיא רוצה.

הוא תפס במותן שלה והיא נגעה בכתף שלו בהיסוס. הוא עצם את העיניים ונצמד אליה. משהו בקרבה לא היה נעים. אולי הריח החמצמץ שלה. אולי הפחד שקרן ממנה. גל נזכר בדורון, דורון שכנראה עמד ליד השולחן של החטיפים ולעס בייגלה.

2014

גל לא אהב אנשים שתקנים. בדרך כלל הם נראו לו טיפשים, לא מצא חן בעיניו שאין להם מה להגיד. גם רותם שישב מולו לא דיבר הרבה. ובכל זאת השתיקה שלו הייתה מאוד עוטפת. גל הרגיש קצת אהוב, ולא ידע שזאת ההרגשה.

"אתה יודע, אני לא כזה בדרך כלל."
"מה זה אומר שאתה לא כזה?"
"חברים שלי, נגיד? אז הם לא מכירים אותי ככה, כזה… כזה אוטיסט. מצטער."
"זה בסדר, אתה לא צריך להיות פוליטיקלי קורקט."

גל הרעיד את הרגליים. נהיה קר בימים האחרונים, אבל הוא עדיין לבש מכנסיים קצרים. צעקה פילחה את הגן, נביחות כלבים הדהדו. גל השתוקק להיות במקום אחר, ברחוב עם החברים, בבית עם הטלוויזיה, אבל כוח חזק ממנו הצמיד אותו לדשא.

אולי היה זה הזיק החם בעיניו של רותם ששאל: "אז איך אתה עם חברים שלך?"
"מה? כאילו, באיזה קטע?"
"אמרת שהם לא מכירים אותך ככה, אז איך הם כן מכירים אותך? מה הם חושבים עליך?"
"אה, אתה יודע," אמר גל והרגיש אבק של מרירות בפיו, "הם בטוחים שאין לי בעיות בחיים. אם היית שואל אותם, הם היו אומרים לך שיש לי מלא ביטחון עצמי."
היה נעים להישמע.

"טוב, זה נשמע הגיוני."
גל המשיך: "כאילו, ברור שהם אף פעם לא אמרו את זה במילים האלה, אבל הם מתייחסים אליי בתור המנהיג שלהם. וואי, אתה בטח חושב שאני חי בסרט, נכון?"
"אתה כנראה לא סתם אומר."
"זה באמת בדברים הכי קטנים. אני אתן לך דוגמא. אם אנחנו מסתובבים בחוץ ומתלבטים איפה לשבת, אז אני אהיה זה שיחליט בסוף."
"איך זה קורה?"

"זה מאוד עדין. אני עושה משהו שפעם קראתי עליו באינטרנט. אני מביים ויתור."
רותם צחק. "מה זה אומר, מביים ויתור?"
גל חייך. "בדברים הקטנים, שלא חשובים לי, אני מעמיד פנים שאני מוותר להם ושאכפת לי, כדי שהם יוותרו לי אחר כך בדברים הגדולים, שבאמת אכפת לי מהם."
"ולאכול איפה שאתה רוצה זה דבר קטן או דבר גדול?"
"אה… זה תלוי בנסיבות." אמר גל, שלשבריר שנייה הרגיש מטומטם.

"טוב," אמר רותם, "זה באמת נשמע שאתה יודע להפעיל אנשים."
"כן, זה נכון. יש בי משהו ערמומי."
"יש בזה משהו ערמומי, זה נכון. אבל אולי זה גם קצת בודד?"
"מה בודד בזה?"
"לא יודע." אמר רותם והתמתח קלות. "אני מדמיין אותך מוביל את הקבוצה שלך ברחוב, אתה מבין אותם ומכיר אותם ויודע איך להתנהג איתם, הכול טוב ויפה, כן? אבל הם לא מבינים אותך, כאילו, לא מכירים אותך באמת. זה לא קשה?"
"וואו." אמר גל. "כן. האמת שזה בדיוק ככה, זה… כן, אני שולט בהם והם לא מבינים אותי. אבל ככה אני רגיל."

2008

דורון כדרר את הכדורסל שוב ושוב על משטח האספלט. זה נורא עצבן את גל, התנועה הזאת של הכדרור, לא הכדרור עצמו אלא יותר חוסר המיומנות של דורון. גל שלח את זרועו והסיט את הכדור הצידה. לדורון, שהיה איטי ומגושם בתגובות שלו, לקח זמן להבין לאן הכדורסל חמק. בסוף הוא אסף את הכדור ברגליו הקצרות. גל הסביר לו: "הכדרור עלה לי על העצבים."
אחר כך אמר: "אתה יודע שאתה צריך לצאת עם שיר."
דורון המהם. ההמהומים האלה היו הורגים את גל, כאילו לדורון לא הייתה מספיק דעה כדי לומר משהו. רק לאשר.

גל חיקה את ההמהום של דורון ושאל: "אז מה אנחנו הולכים לעשות עם זה?"
"האמת, לא יודע."
"לפעמים אני חושב שמזל שיש לך אותי." אמר גל, שטון הדיבור שלו נשמע לו מצחיק ומרענן. "זה יעשה לך טוב, זוגיות."
"כן, אני חושב שכן."
"אתה לא רואה אותי ואת יערה, נגיד? אני הכי מאושר מאז שאני איתה. בשביל אהבה כזאת שווה לחיות."
גל ראה את דורון מאמץ את מצחו, כאילו ניסה להבין רעיון מסובך שהוצג לו. מה גל לא היה נותן כדי להיכנס לביקור במוח של דורון, להבין מה הולך שם לעזאזל. דורון נחשב לאינטליגנט במיוחד, אבל משהו בתגובות שלו, ואפילו בהבעות הפנים, נראה כל כך מוגבל לפעמים.

"זה נראה שכיף לכם." אמר לבסוף.
"זה לא סתם כיף, זה נהדר. אתה ושיר תתאימו. אתה חייב לנסות."
"אני מחבב אותה." אמר דורון. "אבל לא יודע אם היא כל כך הטעם שלי."
זה הצחיק את גל. הוא תהה אם דורון מודע לכך שהוא עצמו לא נראה כל כך טוב. אבל הוא ריסן את עצמו ואמר רק: "אתה יודע, משיכה זה משהו שנבנה עם הזמן בחלק מהמקרים."
"לא יודע."
"אז אני אנג'ס לך כל יום, עד שסוף סוף יהיה לך אומץ ותתחיל לקחת את החיים שלך לאנשהו."

2014

גל הרגיש שעיניו כמעט דומעות. דבר כזה לא קרה לו אף פעם. הוא כחכח בגרון ושאל את רותם: "אתה לא צריך ללכת?"
"לאן?"
"ל… לקבוצה הזאת." אמר גל. "אתה כבר מאחר בעשר דקות, לא?"
"טוב, בשביל זה יש שני מדריכים." אמר רותם. "דן עושה את העבודה האמיתית של ההדרכה ואני רק מדבר עם מתלבטים, מפעיל עליהם לחץ שיבואו."
הוא חייך חיוך חם.

"נראה לי שגם היום אני לא יכול." אמר גל. הוא עצם את עיניו. אחת הדמעות נשמטה מהעין. בטעות.

"טוב, מתי שנוח לך."
נקישה מהדהדת של החמצה אפשרית.

"אולי אתה לא צריך לוותר לי." אמר גל. "תגיד מה אתה באמת חושב, אתה חושב שכדאי לי ללכת?"
"זאת החלטה שלך, גל, אתה זה שיודע, שיכול להחליט מה טוב בשבילך."
"זה נכון," אמר גל, "אני זה שמחליט, תמיד, אבל בכל זאת תגיד, מה אתה חושב, כדאי לי לבוא?"
"אני אשאל אותך משהו. מה אתה מרגיש עכשיו?"
"מה זאת אומרת?"
"איזה רגשות יש לך כרגע?"

גל לא ענה.

"זה יכול להיות כעס, עצב, שמחה…"
"פחד, נראה לי. בעיקר פחד."
"אתה מפחד בצדק," אמר רותם. "אם תלך היום, משהו בך יתפרק. אבל לפעמים דווקא ההתפרקות גורמת למשהו חדש."

2009

הם היו בחדר שלו כשהיא זרקה אותו. היא עמדה ליד הדלת אחרי שאמרה מה שאמרה, כאילו היא כבר מתכוונת ללכת. ההתנהגות שלה הייתה ממש מוזרה.

"רגע, אני לא מבין כלום." הוא שנא את זה שהוא נשמע כמו מסכן, אפילו לאוזניו שלו. "מה להיפרד עכשיו?"
"זה מה שאני רוצה."
"אבל לא קרה כלום. לא רבנו, הכול בסדר."
"לא, לא רבנו, אבל..."
"אז בואי, שבי שנייה. נו, שבי רגע," הוא הצביע על המיטה הסתורה שניצבה בפינת החדר. "תחשבי שנייה, אל תעשי משהו שסתם יקלקל גם לי וגם לך."
"תקשיב שנייה, אני יודעת שלא קרה כלום. לא דבר גדול לפחות. אבל החלטתי שלא מתאים לי יותר, סליחה."
הנחישות שהסתננה לקול השקט, המילים לא מתאים לי יותר, הגוף שלה שכבר היה חצי מופנה לכיוון הדלת, כל אלה התסיסו.

"את חייבת להסביר."
"אני לא חייבת. אל תלחץ עליי."
הוא התקרב אליה והיא קצת נסוגה. קולו התגבר. "איזה לחץ? את חייבת להסביר לי. זה המינימום."
"תקשיב, זאת הרגשה כללית, לא איזה אירוע."
"לא מאמין לך. את סתם אומרת. מה זה הרגשה כללית?"
"בוא אני אתן לך דוגמא למשהו שהפריע לי," אמרה יערה, והוא נבהל מהאנרגיה שקלט בה. "אבל זאת רק דוגמא, אני מדברת על הרבה דברים, אל תיתפס לזה."

"נו?"
"אני שמעתי שסיפרת לחברים שלך ששכבנו. כולם מדברים על זה. ואתה יודע שזה אפילו לא ממש קרה."
"נו, אבל מה זה... נו, יערה, אל תהיי לא הגיונית עכשיו. מה הסיפור? אז לא דייקתי, מה את מתקטננת עם חבר שלך?"
"לא דייקת? אתה שיקרת. אבל עזוב, אתה באמת לא מבין." היא הלכה עוד צעד לכיוון הדלת. "שירה צדקה, אנחנו באמת צריכות להתחיל לצאת עם גברים ולא עם ילדים."

"יערה, מצידי גם את וגם שירה מוזמנות בחום ללכת להזדיין."

היא הסתכלה עליו בזעזוע ופתחה את דלת החדר. הוא טרק אותה.

"שנייה, שנייה."
"תן לי ללכת."
"סליחה ששיקרתי."
הם השתתקו. הוא זיהה בעיניה זיק של חמלה. "אני מצטערת שהפתעתי אותך ככה. כבר הרבה זמן שזה לא... זה לא משנה ששיקרת. כאילו, זה משנה, זה מפריע לי, אבל זה באמת לא הקטע."

"אז מה כן הקטע?"
"זה פשוט שיש לך את הקטע הזה שאתה... לפעמים אני חושבת שאתה צריך לספר לכולם כל דבר, כאילו כל החברים צריכים לדעת עלינו הכול כשאני איתך. כאילו אני כוכבת בתוכנית ריאליטי. אתה מבין את הרעיון?"

"לא," אמר גל בקול שטוח. "אני לא מבין."
החדר נעשה חשוך יותר ואף אחד משניהם לא הדליק את האור. גל הרגיש את ההיאטמות. רגע דק שבו הקורים סוגרים עליו. הוא כבר רצה שתעוף לו מהעיניים. אבל היא המשיכה לקדוח ולקדוח: "אנחנו יושבים עם חברים, סבבה? ישר אתה מלטף אותי, מחבק אותי, קורא לי בכל מיני כינויים."
"מה רע בזה? ככה זוגות נורמליים נראים."
"לפעמים נראה לי שכל זה רק הצגה בשביל חברים שלך. כשאנחנו לבד אתה מתנהג אחרת. ממש אבל. לפעמים אני מרגישה שאתה שונא אותי."
"וואלה, לא הבנתי כלום." הוא שוב התקרב אליה כדי לפתוח את הדלת וקלט בשולי תודעתו שהיא נרתעת. "אבל לא משנה כבר. את יכולה ללכת." הוא פתח לה את דלת החדר ואחר כך הוביל אותה לפתח הבית. היא יצאה.

יערה הלכה. תקף אותה איזה מצב רוח היסטרי, עוד אחד מהמצבי רוח שלה שהוא לא סובל, והיא הלכה. אבל זה הוא שאמר לה ללכת, זה הוא שחתך, אם הוא לא היה פותח לה את הדלת ואומר לה ללכת היא כנראה הייתה נשארת.

המוח כבר חשב הלאה. הוא קיווה שלא סיפרה שלא עמד לו כשניסו. הוא תכנן איך יספר לחברים על הפרידה. הוא חשב איך יפגוש מישהי חדשה, ומתי.

היה לו ערב עמוס בתכנונים. כל כך היה עסוק באותו הערב בפרטים הקטנים שלא שם לב לתמונה הגדולה. ככה התחילה ההתפרקות.

2014

רותם פתח לו את הדלת וסימן לו להיכנס. הדבר הראשון שראה היה קבוצה של בנים שישבו במעגל. כולם נעצו בו מבט. הוא חייך בביטחון. אבל אז הוא קלט את דורון בוהה בו בתדהמה.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...