תרגיל באמפתיה - פרק ב'

דורון

צילום אילוסטרציה (למצולם אין קשר לכתבה). צילום: Emil, Flickr.

1994

"אולי לא היית צריך להתעקש כל כך." אמרה אימא של דורון. הם שכבו במיטותיהם. חדר השינה היה חשוך. התריס היה מוגף. שישי אחר הצהריים. ריחות גוף התערבבו בריחות של מנוחה ושלווה. ובכל זאת מה שקרה הבוקר המשיך להטריד. כמו צפצוף מציק באוזן.
"איך הייתי יכול לדעת שזה מה שיקרה?"
"איך היית יכול לדעת? הוא אמר לך בעצמו שהוא לא רוצה יום הולדת."
"בסדר, הוא רק בן שלוש, מאיפה לו לדעת מה הוא רוצה?"
"עובדה שהוא יודע. ראית בעצמך איך הוא התנהג היום."
שניהם שכבו על הגב ובהו בתקרה הלבנה. גילו בה סדק או שניים. מדי פעם העיניים נעצמו. אריה שקל להסתובב ולהירדם, אבל משהו השאיר אותו ער. "עם אריאל זה לא היה קורה."
"בסדר, הם לא אותו ילד."

"זאת הבעיה, שהם לא אותו ילד. אריאל ילד שמח. מה שתתני לו הוא ישמח. דורון ילד בכיין."
"אל תדבר ככה. אתה אבא שלו."

"מה את מזועזעת, זה נכון. מה זה משנה שאני אבא שלו, זה הופך אותו ללא בכיין? כל כך התביישתי בו היום. שהוא ככה, בכה מול כל הילדים בגן שלו."
חני נאנחה. הוא שוב לא הבין.

"כולם רואים את זה. אין ביקור אחד אצל ההורים שלך שהוא לא מתחיל לבכות כמו ילדה." ואז, שוב: "זאת האמת, מה אני אעשה."

"אבל אני לא רוצה שתדבר עליו ככה. ומה זה בכלל אומר כמו ילדה."
"שנינו יודעים טוב מאוד שזה צריך להשתנות." סיכם אריה, והרגיש שהעייפות מתפשטת בגופו. הוא הסתובב לצד שלו ונרדם מיד. חני נשארה ערה.


2014
דורון לא הבין מה גל מחפש בקבוצה הזאת. בשנייה הראשונה היה נדמה לו שהוא מסתכל עליו בכעס, במבט מאשים, אבל הרגע הזה חלף, ולפנים שלו שב החיוך הבטוח, המוכר. דורון לא ראה אותו מאז סוף התיכון, ובכל זאת הכול נשאר אותו דבר: החיוך, ההטיה של הראש לאחור, הרגליים שהתפרשו קדימה בישיבה. גל התיישב איתם במעגל ומיד מתח את עצמו. הוא היה בחור גבוה, ולא תמיד היה לו מקום לרגליים.
עכשיו היו בחדר שמונה אנשים. שני מדריכים ושישה חניכים. דורון תמיד ספר כמה אנשים יש בחלל שהוא נמצא בו. לפעמים חילק אותם לקבוצות – בנים ובנות, מבוגרים וצעירים, חברים ואויבים.
היו לדורון הרבה הרגלים. אחרי שנעל את דלת הבית, נאלץ לחזור שוב ושוב אחורה כדי לוודא שהיא נעולה. אחרי שהתנתק מהפייסבוק, ביקש לוודא שבאמת התנתק כדי לא יפרצו לו, ובשביל זה היה צריך להתחבר ולהתנתק עוד חמש פעמים. ובלילה וידא שהגז לא דלוק. על כל ההרגלים האלה סיפר לאמו, לידידותיו, אבל על ההרגל שלו לספר כמה אנשים יש מסביב בכל רגע נתון לא סיפר.
שני מדריכים היו לקבוצה הזאת, דן ורותם. רותם היה השקט מבין השניים, ודורון הרגיש שנעים לו יותר בחברתו. דן היה קולני יותר. הוא נהג לסיים כל פגישה במילות פרידה נרגשות, ובדורון זה עורר מבוכה. כולם אמרו שהוא חתיך, הוא היה גבוה ושרירי והפנים שלו נראו כאילו פיסלו אותם. דורון לא דיבר עם הבנים האחרים בקבוצה. ובכל זאת מדי פעם קלט קטעים מהשיחות שלהם והבין שהם מדברים המון על דן.
דן הכריז שהיום הם הולכים לדבר על היציאה מהארון. הוא אמר: "זה נשמע אובר וולמינג להיחשף ככה, אבל רותם ואני," הוא קרץ לרותם, "חשבנו בדיוק על הדרך הנכונה לעשות את זה."
הוא נתן לרותם את רשות הדיבור בתנועת יד מוגזמת, ורותם התחיל לדבר בקולו הנעים, המונוטוני מעט: "קודם כל, שיהיה ברור שאתם לא צריכים לדבר על שום דבר שאתם לא רוצים. יציאה מהארון זה נושא רחב, ואתם יכולים להגיד כל דבר שקשור לזה, כל דבר שהביטוי הזה מעורר בכם."
"בקיצור, מה שרותם מנסה לומר זה שממש ממש לא חובה לדבר על היציאה מהארון בקטע אישי, אם זה לא מתאים לכם."
"אה, כן. אנחנו נעשה היום משהו שיכול להישמע טיפה מפחיד, אתם תדברו על הנושא הזה של יציאה מהארון בזוגות. המטרה היא באמת שתכירו אחד את השני קצת יותר. עכשיו, זאת באמת סיטואציה מפחידה, לדבר על נושא רציני עם מישהו שאתם פחות מכירים, אבל תנו לזה צ'אנס. לפחד יש תפקיד."
"וזה גם לא באמת מפחיד." התערב דן. "כי כמו שאמרנו לא חובה לדבר ממש על יציאה מהארון, כאילו, על היציאה שלכם מהארון, אם הייתה כזאת, אלא על כל דבר שמזכיר לכם את זה. ברור?"
אחד הבחורים שישבו שם, מישהו שנראה ממש צעיר, הציע לזה שישב לידו להיות הבן זוג שלו. דן עצר אותם ואמר שהם תכף ילכו בחדר וימצאו בן זוג באופן אקראי. הנער צחק ואמר: "אה, בליינד דייט, כמו בליינד דייט." אבל אף אחד לא צחק. דורון ראה שגם הוא לא היה מהמקובלים.
דן התחיל להשמיע מוסיקה עם הסמארטפון שלו והנחה אותם ללכת בחדר עד להפסקת המוסיקה. מהסמארטפון בקע איזה שיר קצבי שדורון לא הכיר, הוא לא אהב מוזיקה. דורון קם מהכיסא לאט. הוא לבש חולצה לבנה עם פסים ירוקים באותו היום. תחת בתי השחי שלו הצטברו כתמי זיעה מכוערים. הוא הידס בחדר למשמע המוזיקה ומבטו נע בין פניהם של האנשים שראה לבין הרצפה. כשעיניו ננעצו בטעות בעיניו של מישהו אחר, מיהר להסיט את המבט.
גם בגל הבחין מפעם לפעם. גל עם הליכתו הבוטחת, גל ששום דבר לא הפחיד או הטריד אותו אף פעם. דורון לא הבין מה גל עושה פה, הוא קיווה רק שהוא יהיה מספיק טוב כדי לא לספר לאף אחד, כדי לשמור את הסוד שלו. אבל הוא לא היה בטוח.
דורון נתקל במישהו. "סליחה," מלמל, וראה מולו את גל. המוזיקה נפסקה. דן אמר משהו ברקע.
"נראה לי שיש לנו על מה לדבר," אמר גל, וסימן לדורון לעקוב אחריו לפינת החדר. הם התיישבו זה מול זה והתחילו לדבר.

2003

לפעמים כשהוא נזכר במסיבת הבריכה שהייתה בסוף כיתה ו', הוא עוצם עיניים ונזכר. רעד עובר בגופו, כתפיו מאבדות אחיזה. זאת הייתה הפעם הראשונה.
דורון שייט בין ילדי הכיתה כשהיו בבריכה. מה שקרה לו ביבשה קרה גם במים. הבנים שמסביב צחקו, עשו תחרויות שחייה, השפריצו אחד על השני מים. דורון היה שם איתם. אם היו מצלמים תמונות מהיום הזה היה אפשר לראות אותו, אבל בעצם היה יכול גם לא להיות שם והכול היה נשאר אותו דבר.
מרפק ננעץ בצלעותיו. שני ילדים עשו תחרות שחייה ומישהו לא שם לב ופגע בו. אחר כך עשו קרב תרנגולים. הילדים עלו על הכתפיים אחד של השני וניסו להפיל זה את זה למים. דורון חייך. הוא חיכה. השמש הרתיחה את המים. הוא רצה לשבת בבית שלו ולאכול תפוח. בתוך הבריכה היו עשרים וארבעה ילדים.
מתוך שעמום הוא הכניס את ראשו למים. הוא לא ידע לשחות אבל לרגע רצה להרגיש את הרטיבות ממלאת את הגוף, את כל הגוף. עיניו היו פקוחות לרווחה. היה נעים להיות למטה, מתחת למים. הנשימה נעשתה עצורה יותר. הלחץ דחק את בית החזה. הרף עין של אושר היה ברגע הזה.
הרף עין שנקטע בחדות כשעלה מעל לפני המים ושמע את אותם רעשים קבועים. עשרים ושלושה ילדים בתוך המים. ילד אחד בלתי נראה.
גל הפיל למים ילד אחר, וצחק בקול גס. לאחרונה גבה. פעם היו חברים הכי טובים. עכשיו היו חברים מדי פעם. גל אמר לבנים שסביבו: "יאללה, אני יוצא," וכפות רגליו הגדולות הכתימו את המרצפות הלוהטות, עד ששם על עצמו כפכפים. דורון קלט שכמעט כל הבנים שהיו בבריכה יצאו בעקבותיו, והוא נשאר בבריכה עם עוד תשע בנות ושני בנים. הכלור צרב את עיניו. צריבה נעימה. כמעט ממכרת. לשרוט את העור העדין של העין על ידי גירוד ושפשוף. לפגוע. להכאיב. למרוד. להיעלם.
"מה שלומך חמוד? אתה בסדר?" אסתי, המורה למדעים, שחיבבה את דורון, עברה ליד הבריכה ופנתה אליו בחיוך נדיב. "אל תשפשף את העיניים ככה. זה לא בריא."
הוא יצא מהבריכה ועקב אחרי גל והחברים האחרים שלו. גם כפות רגליו שלו, שהיו קטנות יותר, הרטיבו את המרצפות שליד הבריכה. לרגע קצר כמעט והחליק. הוא ראה שהם יושבים בשולחנות שליד המזנון, והתקרב אליהם.
"בוא, דורון, תשב איתנו" אמר גל בידידותיות, ושני בנים מיהרו לצמצם את עצמם ולפנות לדורון מקום. דורון חייך. הנוקשות נמסה.
גל אכל טילון. חתיכות גדולות מהגלידה נגרסו תחת שיניו. הוא אכל מהר, בתכליתיות. "תקנה לך משהו," הציע לדורון. "יש לך כסף?"
לא היה. הוא לא חשב להביא איתו. גל נתן לו מטבע של עשרה שקלים והוא הלך למזנון. "חבל, קנית את הארטיק הכי פושטי בארץ." אמר גל כשראה שדורון חזר עם ארטיק בטעם דובדבן. אבל דורון אהב את המתיקות הפשוטה של הארטיק הזה.
כל הבנים סיימו את הארטיקים שקנו. "יאללה, נלך להתארגן?" הציע גל. "אפשר להתקלח פה, יש לי שמפו אם מישהו צריך."
הם חזרו לכיסאות הנוח שליד הבריכה ולקחו משם צרורות בגדים, ואחר כך פנו לכיוון המלתחות. דורון בקושי הספיק לאכול מהארטיק שלו. הוא אכל לאט. אבל בכניסה למלתחות זרק את הארטיק לפח. לא שהיה חייב להיכנס איתם למלתחות. בחוש הרגיש שגל כבר לא שם לב אליו, שהוא ממוקד עכשיו באנשים מעניינים יותר. ובכל זאת נכנס איתם.
דורון שמע את קולות המים הזורמים במקלחת. תשעה בנים התחילו להתפשט מסביב. הוא נדהם. בבית הספר שלהם לא היו מלתחות, מאיפה היה לכולם את הביטחון העצמי הזה? הוא שם לב שהיה הילד היחיד בכיתה ששחה עם חולצה.
דורון נכנס לאחד מתאי השירותים עם מכנסיים ותחתונים להחלפה. לא היו לו מגבת או חולצה להחלפה. הוא התפשט במהירות והתלבש במהירות. הכלור שוב צרב. הוא שפשף את עיניו בתנועה מהירה, נרגזת. תקף אותו צורך חזק להשתין. אחר כך הוא הוריד את המים ונהנה מהבדידות המענגת של תא השירותים הריק עם קול הניאגרה. ילד אחד בתא. זאת הייתה בדידות טובה, שונה ונעימה מזו שחווה בהפסקות בבית הספר.
הוא יצא מהתא בצעד זהיר. מאזור המלתחות, בין טיפות המים, הדהד קולם הצוחק של הבנים האחרים בכיתה. גל אמר שעכשיו כבר לא משחקים גוגואים, כי אף אחד לא עושה את זה בחטיבה. מישהו אחר אמר שבחטיבה כבר שוכבים עם בנות. קולות צחוק כמו נביחה.
אחר כך כולם חזרו מהמלתחות והתלבשו ביחד בחלל המרכזי. חלקם עטפו את עצמם במגבת, אחרים היו בתחתונים. גל היה היחיד שהיה עירום לגמרי. דורון הביט בו, בכתפיים שהתרחבו, בטיפות שנותרו על החזה, בגב הארוך.
"אתה מחפש משהו?" שאל אותו מישהו בשם אליאור, וכל המבטים הופנו אליו.
"אה..."
שתיקה פתאומית עטפה את החדר הקריר והדחוס.
"הוא מחכה לנו," זרק גל, ודורון המשיך לעמוד שם. הוא הקפיד להסתכל על האריחים התכולים, המלבניים, שכיסו את אולם ההלבשה. החולצה הרטובה נצמדה לעור. הבנים המשיכו לדבר בנינוחות. דורון ראה פתאום כמה התבגרו כולם. אפילו הילדים הכי רעים בכיתה נראו פתאום כמו אנשים מבוגרים. הם סיימו להתלבש ועקפו אותו.
הוא נותר לבדו באולם המלתחות, ושאף לתוכו את ריח עקבות העירום. אחר כך יצא לשמש שצרבה אותו. הוא ראה שהם הולכים לשבת מול המלתחות של הבנות, והתחיל לעקוב אחריהם. אבל באמצע הדרך ויתר. הוא התיישב על שוליו של כיסא נוח והסתכל על מי הבריכה שכמעט ובלעו אותו קודם.
בערב נכנס למקלחת ארוכה. השעין את ראשו על הקיר ועצם את עיניו. כף ידו חפנה את הבולבול שלו. הוא שחזר את המסע שעשו עיניו לאורך גופו של גל. הצוואר. הכתפיים. הגב. אנקה נפלטה מפיו הנדהם.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...