וידויו של שקרן

אז כן. אני שקרן, שקרן טוב, אולי מהטובים שיש בארץ הזאת.

שקרן (אילוסטרציה)
שקרן (אילוסטרציה). צילום: Richard Schatzberger, Flickr.

במשך כל חיי, מהרגע שגיליתי את הדבר המופלא הזה, "שקר" פשוט התמכרתי אליו, אבל אני לא קראתי לזה לשקר, האכלתי את עצמי שאני מספר סיפורים, חלקם נכונים וחלקם לא ממש, מופרכים, מדומיינים ואפילו של אנשים אחרים.
אנשים תמיד מתבלבלים, שקרן טוב לא תמיד משקר! תשימו לב לזה.
לרוב אני אומר אמת. אני לא מסתיר את המכוער, אני לא מפחד להיות ישיר מידי, בוטה, "חסר טקט" כמו שהמון אנשים אוהבים לקרוא לי. אבל דווקא התכונה הזאת, של החוסר טקט, הבוטות הזאת. משרתת אותי הכי טוב. 
התכונה הזאת גורמת ליותר ויותר אנשים, לסמוך עליי, לגלות לי יותר ממה שהם מגלים, לבן הזוג שלהם, ואפילו לחברי הילדות שלהם. כן, כן אלה שהם עשו איתם אמבטיות ביחד בתור ילדים קטנים, החברים האלה שנחשבים כבלתי נפרדים או משהו כזה. אבל האמת, הרבה אנשים אני לא הגזים אבל אכן רוב האנשים בעולם, רוצים את ה"חבר" הזה, הדיסקרטי, שפשוט אפשר לשפוך לו הכול, בידיעה שהוא לא יגלה לאף אחד. הם רוצים את האדם הזה, שייתן להם סוד תמורת סוד, כדי שהם לא ירגישו פראיירים. 
שלא תטעו, זאת לא מחלה, אני לגמרי יכול להפסיק בכל רגע. אני יודע שאני נשמע כמו מכור, ואפילו עכשיו אתם תרגישו שהתירוץ שאני אתן לך הוא זול, קל ושאפילו לא השקעתי בו טיפת מחשבה. אבל כן, אני אוהב את זה, זה מספק לי כוח. אנשים נרתעים ומכבדים אותי בו זמנית. אולי בעצם אני מכור טיפה לכוח. אבל זה לא משהו כזה נורא. 
אז כאן, אני מוכן לחשוף לכם את הפרצוף האמיתי שלי, להוריד את כל המסכות, פשוטו כמשמעו! אני לחלוטין לא מפחד להוריד הכול, וזה אתם יודעים למה? למה אני לא מפחד להוריד הכול? לחשוף את עצמי? התשובה ממש פשוטה, אפילו דיי אירונית, ה"מתנה" הגדולה הזאת שקיבלתי, היא יותר כמו מחלה. 
התבלבלתם? אז אל. כמו שאמרתי למעלה: "רוב האנשים בעולם, רוצים את ה'חבר' הזה", ואני מסכים במאת האחוזים למה שאמרתי, גם אני זקוק לו, אבל לעומתכם. אני יודע טוב מאוד מה אפשר לעשות עם סוד, וכמה קשה לשמור עליו מהרגע שהוא יצא אל העולם. לכן אנחנו בני האדם, המצאנו את הדבר המדהים הזה, ממש אחת מהמצאות הגדולות ביותר בתולדות האנושות. את מבינים על מה אני מדבר? אנחנו המצאנו את האנונימיות, כי לא משנה כמה אני אחשוף כרגע, הכול אנונימי. אתם לא מכירים אותי, ואני לא מכיר אתכם. ודווקא בגלל זה, זה כל כך קל לי לספר על עצמי את הכול. ככה אני יכול לעשות את מה שאני עושה הכי טוב לספר סיפורים. אבל הפעם את שלי. 
  
המסכה הראשונה (מסכת השינוי) 
אני אדם ממוצע מאוד, גדלתי בבית דתי, הייתי ילד טוב מאוד, באמת ההורים שלי היו מאושרים נורא, כשהייתי ילד קטן. הייתי דבק בכל מה שהם חינכו אותי. אבל תמיד הפריע לי משהו קטן. הפריע לי האיסורים שהיו מוטלים עלינו, רק בגלל שאנחנו מאמינים, במקור כוח כלשהו. 
תבינו, זה קשה להיות המשפחה הדתית היחידה במשפחה חילונית גדולה. רוב האחים של הורי חזרו בשאלה, והם תמיד היו נהנים יותר. בזמן שאנחנו היינו לבד בשבת הם היו מתקבצים לארוחות שיש אצל הסבתות שלי. הם היו יוצאים לטיולים בשבתות ביחד, טסים ביחד, ותמיד אנחנו היינו האאוטסיידרים. ותאמת, הבעיה הכי גדולה שלי הייתה השבת. 
כן, היא קשה מאוד, כשהייתי ילד ידעתי להעסיק את עצמי, מגיל קטן הייתי קורא ספרים בשבתות, חמש מאות עמודים לשבת אחת. אתם יודעים מזה? במצטבר ברצף? זה יוצא אולי חמש עשרה שעות. בלי שעות שינה, סעודות שבת, תפילה וכל החרטות הללו. אבל ידעתי לעניין את עצמי, כיתה א' התחלתי בספרי ילדים קטנים, בכיתה ד' החלטתי לא עוד רציתי לקרוא ספרים של נוער, וככה עד כיתה ו' הספקתי לסיים את כל הספרים המעניינים במדור נוער, לא הספיק לי, המשכתי למדור מבוגרים, ספרים שאימא שלי הייתה בוחרת בקפידה. והייתי קורא, וממשיך אות, אות עד שאלו היו מתחברות למילים והמילים לדפים והדפים לספרים, ובגיל שש עשרה פשוט הפסקתי. לא יודע למה פשוט לא רציתי עוד, כבר לא עינינו אותי הספרים האלו. וכך מצאתי אותי משועמם, עד ששבת אחת החלטתי לעשות מעשה נועז! 
נגעתי בטלפון שלי בשבת. בפעם הראשונה, איך שהמסך נדלק ישר זרקתי אותו בחזרה למגירה. חיכיתי לעונש, אבל הוא לא הגיע, ניסיתי שוב, אבל הוא שוב לא הגיע, ושוב, ושוב, ושוב. עד שפשוט הפסיק להזיז לי, תאמינו לי בשבת הזאת הרגשתי כמו פרוע חוק מסוכן, אני יודע לחלקכם זה ישמע מצחיק, את האמת? שאני כותב את זה עכשיו אני צוחק, אבל כן, אני זוכר את ההרגשה הזאת. של שבירת החוקים, שאני, מלך העולם, תראו אותי חטאתי ואלוהים לא עשה לי כלום.
עם הזמן המצב פשוט החמיר, הדמות של הפורע חוק פגעה לי בדמות של הילד הדתי הקטן, בישיבה הייתי תמיד אנטי, בבית הייתי צוחק על דברים שלא נראו לי, הרבנים בישיבה רק ניסו לפגוע בי. אבל אני המשכתי בשלי. 
הבאתי את הארטילריה הכבדה. אימא שלי. ושלא תבינו לא נכון, אני ממש לא אוהב לערב את אימא שלי בחיי בית ספר שלי. תבינו אימא שלי היא מורה, הדבר הראשון שניצב לעיניה זה שתלמיד הוא לא תמיד מלאך ויש עוד צד לסיפור, והצד הזה, הוא של המורה. זה שתמיד צדק, אבל אימא שלי הפתיעה אותי היא תמכה בי, אבל העניינים יצאו קצת משליטה, בסופו של דבר עזבתי את הישיבה, מה שהיה הבית החם שלי לארבע שנים. יותר נכון שפשוט נטשתי מסלול מסוים במערכת החינוך שגדלתי בו למעלה משנים עשר שנים. מהגן, דרך היסודי הדתי, ועד לישיבה התיכונית של בני עקיבא.
עברתי לתיכון ממלכתי דתי. בצער רב עשינו את הצעד החסר תקדים הזה, אבל עשינו אותו בלי לפחד, בלי לחשוש (לפחות אני) וזה מה שתרם למעבר היחסית חלק שלי. לאט התחברתי לכיתה שלי, מקום חדש התחלה חדשה. יצרתי לעצמי דמות חזקה יותר, חסרת רחמים, מצטיינת, עמדתי בראש הקבוצה שעזבה את הישיבה ועברה ותאמינו לי שזה המון. 
רכשתי המון חברים חדשים, חילונים, לא ממש לרוחם של הוריי אבל מה נעשה. שמרתי על התדמית הטובה בבית, אמרתי להם שזה לא ישנה אותי, אבל זה שינה אותי חזק. גילתי עולם חדש, שהבועה הדתית שחייתי בה עד עכשיו פשוט הסתירה מאיתנו. הסיגריה הראשונה, המשקה הראשון, המסיבה הראשונה, הסקס הראשון, חיי הנעורים המהנים שחלמתי עליהם כשהייתי רואה טלוויזיה בבית. וכך נוצרה המסכה הראשונה שלי, המסכה שהסתיר את השינוי, המסכה שהייתה נשארת בבית שהייתי יוצא ממנו, וחוזרת שהייתי חוזר אלי.  

תגיות

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...