תרגיל באמפתיה - פרק ה'

רועי

צילום אילוסטרציה (למצולם אין קשר לכתבה). צילום: Emil, Flickr.

1997

יש לרועי זיכרון מעורפל מגיל חמש. הוא היה בחדר שלו ושיחק עם אחותו הגדולה כשזה קרה. לא שקרה אסון. ובכל זאת יש את הדברים האלה שנחרתים בנפש כמו איזה סמל, כמו איזה סימן לעתיד. אימא שלו הופיעה בחדר, כעוסה, מותשת, וביקשה ממנו משהו, וכשאמר לה כן, שאלה אותו: למה אתה אף פעם לא אומר לא?

הוא לא הבין מה היא רוצה.

היו לה לפעמים הבזקים כאלה של כעס, לאימא שלו, ומאז שהיה תינוק היה מסוגל להרגיש אותם מתקרבים אליו. כשהייתה טורקת את ארונות הבית היה מצטנף בחדר שלו ומשתתק.
פעם החליט שהוא לא יאכל יותר חיות. זה נראה לו מגעיל ולא נעים לאכול חיה כמו פרה או תרנגולת. אבא שלו שמר עליו אז, כי אימא הייתה בחוג, והוא הניח בצלחת של רועי שניצלים ואורז. רועי לא אמר לו לא. הוא ישב מאובן מול הצלחת ואכל לאט לאט את הגרגירים של האורז. פתאום כל האוויר התמלא בריח של סירחון, היה לו קשה להקריב את האורז לפה, כי האורז הזה נגע בשניצל. אבא שלו התיישב לידו ופתח את אחד העיתונים הענקיים שתמיד היו בבית. העיתונים היו מכסים את כל הפנים שלו ורועי לא היה יכול לראות אותו. רועי נקש עם המזלג שלו בצלחת. אבא שלו שאל אותו אם הוא לא רעב. רועי אמר שכן. אבא שלו אמר, אז תאכל. אתה רוצה קטשופ? רועי אמר כן.
אבא שלו שם לו קטשופ על השניצל ועל האורז. רועי לא אמר שאין צורך לשים קטשופ על השניצל כי הוא לא רוצה לאכול את זה. הוא אכל את האורז לאט לאט וקיווה שאם הוא יאכל ממש לאט הלילה יגיע ואבא שלו יהיה צריך ללכת לישון ואז הוא לא יצטרך לאכול את השניצל. היה נראה שזה יכול להצליח.

ואז העקבים של אימא שלו נכנסו לבית. היא חייכה אליהם. "איך היה?" שאל אותה אבא.
"היה בסדר. בסדר גמור."
רועי חייך אליה.
"רועיקי, למה אתה לא אוכל?"
"אני לא רעב."
"מה פתאום לא רעב? תאכל, תאכל."
"אני לא רוצה שניצל."
"למה?"

"זה היה פעם תרנגולת."

בהתחלה שניהם שתקו. ואחר כך:

"אין לי כוח לשיגעונות האלה." סיננה והלכה לחדר השינה. ושוב התקתוק הזה של העקבים לאורך המסדרון.

רועי רצה לחבק אותה, לומר לה סליחה, לומר לה שהוא תמיד יאכל כל מה שיהיה בבית, גם אם זה חיות, אבל הוא ידע שזה כבר מאוחר מדי, שעכשיו כבר אי אפשר לתקן כלום. היא כועסת.

כפות הידיים של אימא שלו היו תמיד קרות מאוד. הכי קרות שהכיר. יותר קרות מהידיים של אבא. יותר קרות מהידיים של הגננת.

"תאכל," האיץ בו אבא שלו, "גם את השניצל." אבל לא היה סיבה שיאמר את זה. רועי כבר אכל בעצמו.  

 

2014

הפעם רועי הגיע מוקדם לפעילות של הקבוצה. הוא התיישב על ספסל מול הבניין וקיווה לכמה רגעים של שקט. תמיד הקפיד להישאר דרוך. מפה יופיע מישהו שמזהה אותו. מכאן תופיע מישהי שתצטלם. אבל האמת היא שהיום הוא היה פשוט מותש. יום הצילומים האחרון של העונה השנייה לקח ממנו את כל הכוחות, כאילו היה עייף בשביל חודשים שלמים. הוא חשב שלא יגיע היום, אבל בכל זאת התעורר בו רצון לעשות משהו בשביל עצמו. ולו משהו סמלי.
העייפות הפכה אותו קהה. הוא עצם את עיניו בלי לשים לב. גופו הארוך, היפה, התפרס על הספסל. העוברים והשבים נעצו בו מבט. לא משום שהיה השחקן המפורסם מתוכנית הילדים. אלא משום שהיה יפה.
מעט מאוד אנשים מסתכלים על עצמם ואוהבים את מה שהם רואים. אם היו רואים את עצמם אבל חושבים שזה אדם אחר, סביר להניח שהיו מסוגלים לראות את היופי. גם רועי היה ככה. הפנים שלו נראו לו שגרתיות, לא מעניינות. אבל המעריצות של התוכנית שהשתתף בה חשבו אחרת. הן טענו שהוא הכי חתיך, הרבה יותר מאדם ברנר, וגם האנשים שהכירו אותו מהחיים חשבו שהוא בחור מושך מאוד. ולאמיתו של דבר, נוכל להבין למה חשבו כך. זאת לא הייתה רק הסימטריה בתווי הפנים שהפכו אותו ליפה. היה גם סבל רך, חוטים של עצב עדין שהיו חרותים על הפנים שלו והפכו אותן למעניינות. רק מי שהכיר באמת ידע שהעצב לא עדין כל כך. אבל מי הכיר באמת.
רועי פקח את עיניו וראה מולו את אלי, אחד הבנים האחרים בקבוצה. אלי מיהר להתיישב לידו וחיבק אותו בחיבוק עז. רועי נענה לחיבוק. לא היה לו נעים לייבש. הוא הרגיש את העצמות של האלי הזה מתבלטות מתחת לעור, כאילו היה שלד ולא בן אדם. לבסוף התנתקו. אלי הסתכל עליו בעיניים פעורות, מרוגש. הם הכירו אחד את השני יותר מחודש, ובכל זאת אלי תמיד התנהג כאילו הוא פוגש אותו לראשונה.
"סיפרתי לבן זוג שלי שאני מכיר אותך והוא לא האמין לי." אמר אלי. "מי יאמין לי שאני מכיר אותך ולא מהטלוויזיה? אז אמרתי לו, בפעם הבאה אני משיג לך תמונות אמיתיות של רועי שתהיה לך הוכחה." הוא שלף את הסמארטפון מהכיס. זרועו הגרומה עטפה את כתפו של רועי והוא צילם כמה תמונות. רועי חייך חיוך רחב.
"יופי, יופי, עכשיו יש לי הוכחה." אמר אלי בהתרגשות. "עכשיו נעשה וידאו." הוא הפעיל את המצלמה שוב, והכריז: "עכשיו רועי יספר מה הולך לקרות איתו ועם ליבי בעונה השנייה."

"את זה אני לא יכול להגיד." צחק רועי, ועיניו החומות הביטו באלי ובמצלמה בחום. "זה סוד. תצטרכו לראות בעצמכם בעוד חודש."
"בסדר, אז תגלה לי כשאני יכבה את המצלמה."
רועי המשיך לחייך. שיניו היפות בהקו. אלי בהה עוד רגע במצלמה לפני שכיבה אותה. ריר כיסה את סנטרו, ששערות זקן דליל התחילו לצמוח עליו.
"אז עכשיו כשאין מצלמה אתה מגלה?"

"לא, אסור לי." אמר רועי בחיבה.
"אוף, אבל אנחנו חברים."
"דווקא בגלל שאנחנו חברים אני לא מספר לך, אני רוצה שתיהנה מהעונה החדשה."

"איך זה להתנשק עם בת?" חקר אלי. "אני לא יכול להתנשק עם בת. בחיים. להתנשק עם בת זה כמו אונס מבחינתי. גם אם יתנו לי כסף אני לא יתנשק עם בת."

רועי הקשיב לו כאילו אמר את הדברים החכמים ביותר.

"אבל באמת איך זה היה להתנשק עם בת?"
"זה לא כזה מגעיל." אמר רועי. "אני גם אמרתי פעם בראיון שאני ביסקסואל."

"אני קראתי את זה, קראתי חלק. אבל מה זה ביסקסואל?"
"אנשים שנמשכים גם לגברים וגם לנשים." הסביר רועי בסבלנות.
"אין דבר כזה באמת. זה הכול הסתרה של אנשים שלא יכולים להגיד על עצמם שהם הומואים, שאין להם את האומץ."

אלי המשיך לדבר, כשאצבעותיו הארוכות משמשות לו להצגת טיעוניו. רועי קלט שהוא לא צריך לעשות שום דבר. רק לשבת ולהקשיב.

"היי, מה קורה?"

שני אנשים נוספים מהקבוצה הצטרפו אליהם. אחד מהם היה גל, הבחור הכריזמטי שהצטרף בשבוע שעבר, והשני היה בחור שמנמן, שרועי לא זכר את שמו. בעצם, כשחושבים על זה, הוא אף פעם לא שמע את הקול שלו.
"מה נשמע?" שאל רועי בחביבות. הוא חיבק את שניהם. באמת שמח שבאו, זאת לא הייתה רק מחווה של נימוס. משהו בתקשורת עם גל, אולי המגע, אולי המבט המלטף, נעם לו.
"שניכנס?" שאל גל. "עוד מעט שמונה."

הם נכנסו פנימה, רועי וגל במרכז, דורון ואלי מהצדדים. אלי המשיך להציג את דעתו בנושא ביסקסואלים. רועי הנהן מדי פעם בנימוס.
במעמקי הנפש, התעוררה בו התשוקה להצמיד את הנער הגרום הזה אל הקיר ולהטיח בו עוד ועוד אגרופים, עד שישתוק כבר (מעטים ראו ברועי את הצד הזה. מעטים ראו).

תגיות

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...