תרגיל באמפתיה - פרק ו'

חלומות צלולים

צילום אילוסטרציה (למצולם אין קשר לכתבה). צילום: Emil, Flickr.

2012

"רועי שוסטר הוא הכי מקסים... הוא השחקן האהוב עליי." הודיע גבר אחד עם שיער שחור פרוע, וכל האולם מחא כפיים. הוא התקרב לרועי לאט, לאט. כף היד שלו הכתה על הפסנתר מהבית של סבתא. המבט שלו נראה מוכר ועם זאת לא היה אפשר לראות בבירור את פניו, רק את החריצים שכיסו אותן. הנשימות שלו היו כבדות, קצובות. הוא טיפס על מיטתו של רועי, שלא הייתה המיטה הרגילה שלו אלא מזרן רחב. רחב וצבעוני, עם דוגמא של ג'ונגל.

בהלה משתקת. "אתה מכור אליי, אני יודע." אמר הגבר.

הוא שתק.

הגבר הכניס את כף ידו לתוך המכנסיים והתחתונים של רועי. כף יד גדולה, חמימה. רועי התחיל לגנוח. "אני אוהב את הקול שלך." אמר הגבר. איכשהו רועי ידע שבחדר השני יושבים אנשים מהמשפחה שלו ושותים תה, ומלמל שהם צריכים להיות בשקט. הגבר צחק צחוק גדול, צורמני קצת. "למה להיות בשקט? אתה לא הולך איתם יותר לריף הדולפינים."

"לא," רועי ניסה להסביר, "זה פשוט ככה לפי כל העקרונות של ה... של החלומות הצלולים."

עכשיו רועי הרגיש את כל הגוף החם של הגבר עליו. זה היה כמו מגהץ לוהט. הוא נאנק. הגבר לחש משהו. רועי אמר לו שהוא לא שמע. הגבר לחש שוב. רועי התבייש לומר שוב שלא שמע. בסוף הגבר אמר: "אתה לא תעזוב גם אותי, נכון?"

הם שכבו אחד על השני בשתיקה למשך כמה שניות. בסוף אמר הגבר: "אסור לשתות תה באמצע הלילה."

"מה?"

"אסור לשתות תה באמצע הלילה."

רועי התבייש לומר שהוא לא מבין.

"אתה רואה מה קרה." הגבר זז, והצביע על כתם של רטיבות על התקרה. "שוב עשית פיפי במיטה."

רועי התעורר. נועם ישנה עמוק. שערותיה השטניות, המתולתלות, כיסו את המזרן. היא חייכה מתוך שינה. חיוך תמים, בוטח. בסדרה גילמה את ליבי, דמות שהייתה ידועה בכוחניות ובמניפולטיביות שלה.

איכשהו פסחה על כולם הידיעה שהם זוג. זה נשמר בסוד כמוס אף על פי שהיו כוכבי ילדים. דברים רבים היו ידועים על החיים האישיים שלו. רק לפני שבוע סיפר בראיון שהוא ביסקסואל, ושהוא יודע את זה מגיל מוקדם, אולי מגיל עשר אפילו. זה היה מסר שנועד להכשיר את ההשתלבות שלו גם בקרב קהלים מבוגרים יותר. אבל על נועם לא סיפר. הוא רצה פינה משלו, והיא כיבדה את זה.

הם שתו יותר מדי לימונדה אתמול, הוא, נועם והמשפחה שלה. היה לאח הקטן שלה יום הולדת אז הם הלכו ביחד למסעדה. כל פעם שהרגיש נבוך או מותש הערה אל תוך פיו עוד ועוד לימונדה. היו לו עוד תנועות כאלו. גירוד מקרי באוזן. התנחשלות פתאומית של עמוד השדרה.

עכשיו היה חייב ללכת לשירותים אבל האיברים כמו הוטחו לכרית באפיסת כוחות. שניות נצברו לדקות. החלומות של הלילה השאירו רושם עמום ולא מדויק. תמיד הרגיש בבוקר חסר כוחות, חסר אונים, ואף פעם לא ידע מה עבר עליו בלילות, איזה מסלול חשוך ועקרבי עשה עד להתעוררות. אבל הרגע הראשון של הבוקר תמיד היה הקשה מכולם.

בחושך התחילו להסתמן קווי מתאר של חפצים. כוננית עם ספרים. כלי כתיבה ומחברות על שולחן הכתיבה. פוסטרים של "המורדים" על הקירות. החדר של נועם נראה כאילו גרו בו בנות מגילאים שונים.

בסוף הוא מצא כוח להישען על זרועותיו ולהרים את גופו העייף מהמיטה הזוגית. הוא לבש את מכנסיו והלך לכיוון השירותים, בשקט ככל האפשר. לאימא שלו הייתה שינה קלה, ולכן התרגל להתחשב בשנתם של אחרים.

כשחזר לחדר, הבין כבר שהלילה לא יירדם שוב. העיניים שלו התרגלו לחשיכה. הזין היה כבר שמוט. בפה הייתה תחושת יובש. רוני מלמלה משהו מתוך שינה. צלילים של אמבולנס השתלבו. התחשק לו לקום וללכת משם, אבל על קצות האצבעות. להשאיר אותה שם, עם ההורים והאחים הקטנים. היא נחרה בקול. הוא עצם את עיניו. כשהשאיר את אמו לבדה חשב שיוכל לחיות עם אנשים אחרים באותו הבית, באותה סביבה, אבל באותו הלילה, ברגע הזה, הוא חשב שזה לעולם לא יכול לקרות.

2014

רועי לא היה הכי שרירי. גם לא הכי גבוה. אפילו לא היו לו עיניים בהירות. אבל הוא נחשב יפה. והיופי שלו, כך בן אמר לו פעם, היופי השמימי שלו נובע מזה שהוא יודע להקשיב. בן אמר פעם למכרה משותפת: אם תדברי עם רועי, תרגישי איך הוא מקשיב לך. תראי את העיניים שלו נעוצות ישירות בעיניים שלך. תשימי לב שהגוף שלו נוטה אליך, ממש בזווית הנכונה. הוא יהנהן אליך, אבל לא הנהונים אוטומטיים, הנהונים מתאימים. העיניים שלו חומות, .לא כחולות כמו שכמה מעריצות חושבות בטעות, אבל זה לא משנה. עדיין יש בהן מלא עומק, נכון?

רועי היה מודע ליכולת הזאת שלו. לפעמים ההקשבה באה לו באופן טבעי ולפעמים נאלץ לרתום אותה, לגייס אותה לצידו כדי שתעמוד לרשותו. ככל שהשתפר בהקשבה כך גילה עד כמה האנשים שסביבו בודדים, נואשים להשמיע את קולם הצרוד. אימא שלו, נועם, בן, הסוכנת שלו, השחקנים האחרים בקאסט, הצלמים, נערות המים, המעריצות. למראית עין כולם התעניינו ברועי. רצו עוד ועוד ממנו עד שלא נשאר לו כלום לעצמו. אבל במציאות הם התעניינו בעצמם. ראו את ההשתקפות שלהם בעיניו והתאהבו.

אבל לפעמים דברים היו מסתבכים פתאום. מנוע פנימי התקלקל. הוא נאטם. פתאום כל חומרי הנפש נדחסו מבפנים, והוא לא היה מסוגל להכיל עוד. עדיין שמע. אבל לעיניו נותר רק המבע הזגוגי של מי שלא יכול להכיל יותר.

אלי והוא ישבו על הפופים ליד הדלת. הפעילות נגמרה. אלי אמר: "החבר שלי מת שאני ישן אצלו פעם אחת. לא רק ישאר לסקס וזהו. אבל אני אמרתי לו פעם, לירן! אני פרפר, אני צריך את החופש שלי!"

הוא צחק בקול רם. רועי ניסה להתמקד בעיניו של אלי, כמעט תמיד זה עזר, אבל הפעם הוא ראה רק עיניים ריקות, וגם אצבעות דקות וארוכות, שיניים מצהיבות, גוף רזה ושלדי. והייתה גם מן צהלה כזאת, כמו נעירה, וריח לא טוב מהפה.

"סליחה שאני מפריע." רועי ראה את גל נעמד מעליהם. "רועי, אפשר אותך שנייה לאיזה דיבור?"

רועי קם והלך כמה צעדים הצידה עם גל. בזווית העין ראה שהחניכים האחרים עדיין נשארו לעמוד ליד הדלת. חמש דקות עברו כבר מסוף הפעילות.

"אתה בסדר?" שאל גל, והניח את כף ידו על כתפו של רועי. רועי הרגיש איך הכתף מעקצצת. עקצוץ שלא ידע לקבוע את טיבו. גל הוריד את היד.

"כן," אמר רועי. "סתם, קצת עייף."

"ברור, אכלו לך את הראש." אמר גל. "אם אתה שואל אותי," הוא הנמיך מעט את קולו, "בן אדם כמו אלי לא צריך להיות פה. משהו איתו לא בסדר, אני אומר לך."

רועי חייך.

"באמת. אין לי שום דבר נגד אנשים כמוהו, אבל זה לא מתאים לאופי של הקבוצה, אתה יודע... טוב, עזוב, לא משנה. חשבנו לצאת לשתות איפשהו. אתה בעניין, כן?"

"כן, בטח. מתי יוצאים?"

"עכשיו." צחק גל. "מה כבר יש לנו לעשות פה?" אחר כך אמר: "אבל תשים לב שאף אחד מיותר לא נצמד אליך..."

גל החווה בראשו לעבר אלי, שהבחין בכך והשיב לו חיוך. היה במראה הזה משהו מעורר רחמים.

הם יצאו מהבניין חמישה: רועי, גל, דורון, ג'וש ואלעד. הם פנו ביחד לרחוב הראשי. רועי ידע שככה נראית זרות. הם הצליחו לנהל שיחה: ג'וש דיבר על הסטוץ שהיה לו לילה קודם, גל דיבר על העבודה שלו, וכל האחרים הגיבו אליהם, אבל לא הייתה באמת קרבה או אינטימיות. זה היה שונה מאוד מהשיחות עם בן, שגם הן היו לא טובות ברובן. למה כל כך מעט רגעים הצדיקו את הבחירה שלו לחיות.

ובכל זאת היה נעים ללכת ברחוב, להיות אחד מקבוצה. מדי פעם היה נדמה לו שהוא רואה עיניים בורקות. נועם אמרה לו לפני שנפרדו שהוא אמנם מפורסם, אבל לא עד כדי כך, ושהוא צריך להירגע עם הפרנויות האלו. רועי אמר שאלו לא פרנויות. אז מה זה? היא שאלה. אני רק צריך את השקט שלי.

"רועי! רועי!"

רועי הסתובב וראה מולו את אלי, עם הסווטשרט התכול המפוספס שלו ומכנסי הג'ינס ההדוקים.

"לאן אתם הולכים?" חקר.

הייתה שתיקה צוננת באוויר, שרועי קטע. "לשבת איפשהו," ואחרי שנייה של הפסקה: "רוצה לבוא איתנו?"

הם הלכו ביחד, ששת חניכי הקבוצה, כולם חוץ מהמדריכים. אלי שוב נצמד אליו, דיבר איתו, וארבעת האחרים התקשחו לכדי קבוצה אחת. רועי ידע שזה השלב הראשון בהתגבשות של הקבוצה שלהם. מישהו שאפשר לשנוא ביחד. הכול צפוי כל כך, כמו בכל מקום.

רועי הרגיש שהוא מיטלטל מרוב עייפות. הרעשים של אלי התערבבו ברעשים הפנימיים, הקבועים, אלה שבאים גם בלי הזמנה. הוא הרגיש שהוא עומד להתעלף אבל ידע שזה לא יקרה, שזו תישאר פנטזיה לא ממומשת. פעם חשב על כך שהיה רוצה להיות כמו היפהפייה הנרדמת. לקפוא לנצח. לקפוא ולא להתעורר. לא להרגיש את עקבותיו של החלום שחלמת, שמשאיר אותך תועה כל היום הבא.

תגיות

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...