תרגיל באמפתיה - פרק יא'

נר שלישי של חנוכה

צילום אילוסטרציה (למצולם אין קשר לכתבה). צילום: Emil, Flickr.

כשהיה ילד, חיכה תמיד ליום שלפני חופשת חנוכה. כל שנה זה ריגש אותו מחדש. העיניים התכסו בדמעות כשראה אותן, את הסופגניות. הרצון למלא את הפה בריבה, באבקת סוכר, בשמן, בבצק. לדחוס את הכול לתוך הפה, להרגיש את המתיקות מתערבלת.

עכשיו עבר ליד המאפיה, וראה את הסופגניות מחכות על המגש. הוא נעצר לרגע. התלבט אם לקנות לו אחת. אבל הדבר היחיד שהרגיש עכשיו היה טעם הלוואי שאחרי הסופגנייה.

נר שלישי של חנוכה. גל הסיע את המבט מהמאפיה והלך לשבת בגן. הוא ידע שהוא סתם הולך לשבת בגן שעה, שעתיים, שלוש. לא הייתה לו כוונה להיכנס לפעולה היום, אפילו אם רותם יראה אותו ויתחנן שייכנס.

הוא החליט שלא יתקרב למקום הזה יותר. הספיק לו שרותם הראה לו את הפרצוף האמיתי שלו בפעם הקודמת: האיש הזה היה סתם אפס. וגם הקבוצה עצמה כבר מזמן עייפה אותו. נמאס לו להוביל אותם. להוביל אותם בדיונים המשעממים במהלך הפעולות, לומר מה הדעה שלו ולשמוע את כולם משתתקים אחר כך, ללכת לכיוון מסוים ברחוב ולראות איך כולם פונים לאותו כיוון.

הוא רצה להעריך מישהו. אולי אפילו רצה להתרכך, להרגיש איך הקרחונים נמסים אחד אחרי השני ונהפכים לזרם מים. אבל רצונות חזקים יותר משלו בו. גל חשב שהוא מוביל, אבל בלילה, כמה דקות לאחר שעצם את עיניו, הרגיש את המעידה הזאת, כמו מי שיורד במדרגות ופתאום נופל. אחרי דקה נרדם שוב.

כדי לא לבוא היום, תכנן לעשות משהו עם החברים. הוא שלח הודעה בווטסאפ, משהו לא מתחנן מדי, אבל כל מי שענה אמר שהוא לא יכול היום, פתאום כולם נהיו עסוקים, וחלק אפילו לא ענו, וגל הבין שהם חארות, פשוט חבורה של אפסים, כל הזמן הוא מציע להם עוד ועוד דברים, ללכת לסרט, לשחק כדורסל, להיפגש אצלו, לצאת, והם מתעלמים ממנו. 

גל ניסה לחשוב מה יגיד לרותם אם הוא יופיע, אבל הוא הבין אחרי רגע קצר שלא צריך להגיד כלום. זה לא הוא שצריך להגיד משהו, אלא רותם, כי רותם הוא זה שהיה לא בסדר. ולכן, ממש ברגע שהתיישב במקום הקבוע שלהם בגן מול הבניין, החליט שזה בסדר מבחינתו אם רותם יתנצל. הוא יקבל את ההתנצלות, יסכים לדבר איתו, למרות שהוא חתיכת אפס. הוא אפילו לא ממש חייב להתנצל. אם רותם יבוא וידבר איתו כרגיל – הוא, גל, יסכים להתנהג כאילו כלום לא קרה. רק כאילו, כי דברים כאלה לא שוכחים. בדרך כלל הוא לא היה מוכן לוויתורים כאלה. הוא האמין שאנשים צריכים להבין מה לא בסדר במה שהם עשו, וגם לשלם על זה מחיר. גל ידע שהוא נחשב בן אדם לא קל, שאנשים מעדיפים אנשים שמחליקים דברים, שמוותרים, שמבליגים, אבל הוא לא הסכים להיות נמושה. אף פעם לא. הוא לקח חברים שלו לשיחות אם צריך, אמר להם בדיוק מה הוא חושב עליהם ולא היה אכפת לו שזה כואב להם, זאת אומרת, היה אכפת לו, הוא לא היה בן אדם רע, אבל זה היה לטובתם: הם צריכים לשמוע מה הוא חושב עליהם. על רותם ספציפית הוא החליט להקל, כי האמין שבכל זאת מגיעה לו נקודה על זה שעזר לו להצטרף לקבוצה. זה נכון שזה היה מזמן אבל גל לא שכח את זה.

עכשיו, בשבע וארבעים, עשרים דקות לפני תחילת הפעולה, חשב על זה שאולי אפילו יתקשר לרותם בעצמו, יציע לו לבוא, אבל רגע אחר כך הרעיון הזה נדחה. שהוא יציע לרותם לבוא? זה כאילו הוא מודה שהוא לא היה בסדר, וברור שהוא היה בסדר, אלי לא היה צריך להצטרף לקבוצה הזאת מלכתחילה, הוא לא מתאים למקום הזה. אבל נניח שוואלה, בסדר, החליטו לצרף אותו למרות שהוא מפגר, אין לרותם זכות בתור מדריך להתערב בדינמיקה חברתית טבעית שלהם. זה לא קשור אליו איך שהם מתנהגים.

גל תיאר לעצמו שעכשיו הם עושים בבית הדלקת נרות, אימא מציבה את החנוכייה, שמה את הסופגניות הקנויות בצלחת, נותנת לנופר לברך באופן סמלי (היא הייתה שרה ומזיזה את הנר ממקום למקום בפראות, אבל הנר היה מכובה וההורים שלו הם אלה שהדליקו את הנרות באמת, מן הסתם). הוא הקפיד לא להיות בבית בנר הראשון ובנר השני, אבל עכשיו התגבשה אצלו ההחלטה להיות מחר בהדלקת נרות, החלטה שלא ידע לנמק.

הוא נזכר ברועי שהגיע לשם בשבוע שעבר וישב אתו, והזיכרון גרם לכך שיקום מיד מהמקום, כאילו חטף סטירה, לא התאים לו שרועי יראה אותו יושב לבד ויבין שהוא מחכה לרותם כמו איזה מסכן. עדיין ישבה בפה של גל התחושה הזאת של נשיקה, נשיקה בטעם וניל או בטעם קפוצ'ינו עדין, כשחשב על רועי.

הוא הסתובב בגן. כשהגיע לחלק האחורי שלו, שמע פתאום קול מוכר. הוא נעצר כשקלט מי זה.

"אני לא מבין, בסדר, בסדר," ג'וש הלך מנקודה לנקודה בדרמטיות, ודיבר בקול גבוה, "אתה לא יכול לעשות לי את זה, זה לא קשור, וואטאבר, לך תזדיין..."

הוא בכה. "אבל מה אתה רוצה שאני אעשה? כאילו, בכוח? בכוח אתה רוצה? בלי שאני רוצה? לא, כי אני ממש לא רוצה, מה זה מפתיע אותך עכשיו? וואי, נו, אל תהיי רגישה, לא לבי נעלבי עכשיו, לא התכוונתי להעליב, תהיי לי בריאה, אה, בריא, בריא, שכחתי שאתה בארון, טוב, סליחה! סליחה אמרתי! זה לא קשור אבל, אני מסביר לך... לא, אל תעשה את זה, שיט..."

גל חמק משם לפני שג'וש יקלוט אותו. עכשיו היה סקרן. מה זה? עם מי הוא מדבר ככה? הג'וש הזה תמיד נראה לו כמו אחד שיודע לחגוג, שוכב עם כולם, בלי מעצורים של כן ארון לא ארון, כל הזמן הוא סיפר על מסיבות שהוא הולך אליהן, על גברים שהוא שוכב איתם, מה הסיפור שלו?

"היי," גל שמע קול מוכר, רך, כמעט נשי וקטיפתי. הוא לא האמין שהוא באמת רואה אותו. הם התחבקו. גל לא קלט שהוא התחבק, אבל הם התחבקו. "הכול בסדר?" שאל רותם ברוך. "חיכית לי?"
"לא, לא, אני בסדר." הוא רצה לכעוס על רותם, זה הגיע לו שיכעס, אבל בשנייה אחת הכעס נמס, הפך ללא חשוב, כאילו מישהו אחר הרגיש אותו.

הכעסים אף פעם לא היו נמסים. להיפך. תמיד היו נהפכים לקרחונים, צוברים עוד ועוד נפח בנפש שלו.

"אז בוא, בוא נלך." אמר רותם. "היום אתה חייב להיות בפעולה. היית כל כך חסר בפעם הקודמת." 

תגיות

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...