תרגיל באמפתיה - פרק יג'

אני באמת צריך לעזוב

צילום אילוסטרציה (למצולם אין קשר לכתבה). צילום: Emil, Flickr.

הוא עלה על האוטובוס מרעננה לתל אביב. יכול להיות שזה היה האוטובוס האחרון באותו יום שישי. כשהניח את הרב קו במכשיר נדלקה נורה אדומה. אין לך עוד נסיעות, אמר הנהג. מה זאת אומרת? רק אתמול קניתי. אין, אין, מה לא מובן בזה, מעניין לי ת'סבתא מתי קנית.

גל קיבל באותו רגע החלטה. הוא הטיח בכף ידו של הנהג שטר של מאה שקל, נתן לו להטעין ולחייב אותו על הנסיעה המסכנה הזאת, ובסוף אמר: אני אתלונן עליך, זה לא יעבור בשקט.

על מה תתלונן בדיוק?

על היחס המבזה שלך לנוסעים.

תעשה מה שאתה רוצה, אתה חושב שאתה מאיים עליי? התנפל עליו הנהג, וגל ענה: חכה ותראה, ולעצמו סינן: חתיכת אפס. הוא פילס את דרכו לאורך האוטובוס וברקע שמע את הנהג המטומטם מדבר עם אחת הנוסעות על מה שקרה.

כמעט בכל המושבים ישבו כבר נוסעים, אז הוא ישב בספסל האחורי, שני מושבים ליד בחורה שמנה אחת. היום לבש מכנסיים ארוכים וסוודר. לא היה קר, אבל ככה התחשק לו. שני מושבים ממנו שמע את השמנה מנסה לבטל שיעור פילאטיס. באיזשהו שלב עלו הטונים, היא אמרה: אבל תקשיבי, עשרים וארבע שעות או לא עשרים וארבע שעות, זה עניין של אנושיות, אני הייתי חולה, חולה, זה לא שישבתי בבית ותכננתי איך אני יבריז עכשיו מפילאטיס, את יכולה אולי לעשות מעשה אנושי ולבטל לי את השיעור בלי לחייב? מה את אומרת? גל סינן שששש, והיא הסתכלה עליו, עפעפה והמשיכה להתווכח. אחרי כמה דקות סיימה את השיחה, הוא הבין ממה ששמע שהשיגה מה שרצתה, והוא חשב שזהו, עכשיו יהיה לו קצת שקט: אבל השמנה הזאת התחילה מיד שיחה אחרת, דווקא כדי להראות לו. גל הכריח את עצמו להיזכר לאן הוא נוסע והרגיש שמץ של תקווה.

הוא שאל את עצמו אם רותם יסכים לתת לו לגור אצלו עכשיו, אחרי מה שקרה. הוא מבחינתו גמר איתם. התגובה שלהם הוכיחה לו שהוא לא יכול לחיות איתם יותר, לא ברור למה הוא משך את זה כל כך הרבה שנים. מצד שני היה ברור שלרותם אין מקום בדירה שלו כמו שלשרי הזאת כנראה היה בבית שלה כשהצילה אותו. הוא בעצמו גר בדירת חדר. אבל בסדר, הוא לא יתנחל אצלו חודשיים עכשיו, רק עד שהוא יתארגן, רק עד שהוא ימצא משהו.

הטלפון שלו צלצל. הוא ראה על המסך את השם נוי פסיכומטרי, והתלבט אם לענות או לא, הוא השתדל להיות זמין לתלמידים שלו אבל לא היה לו כוח.

הפרה שלידו, שסיימה כבר לדבר, אמרה: צלצול יפה יש לך, אתה מתכוון גם לענות?

אולי תסתמי ת'פה שלך? שאל גל, והיא צחקקה והקוקו המכוער שלה התנופף לאחור. הצלצול הפסיק.

"אתה כזה ילד." אמרה הבחורה, עם דגש על המילה ילד.

זה הרתיח אותו: אבל מאחורי הרגשות הרותחים, הטון שלה עורר בו פחד. כאילו ראתה דרכו. כאילו ראתה את כל השעות, הימים, השבועות, החודשים שעברו, וקבעה: ילד. מבפנים, כנראה הרגיש שהיא צודקת באבחנה שלה, ולכן השתדל לגייס את הטון הכי בוגר שלו, ואמר לה רק: "סבבה, אני ילד. למה לך לדבר עם ילדים?"

"וואלה, צודק. רק אל תעיר לי באיזה ווליום אני עושה את השיחות שלי."

גל היה גאה בעצמו על האיפוק. הוא לא כל כך אהב שאמר לה לסתום ת'פה. זה לא היה הקטע שלו, זה כבר היה לרדת לרמה שלה, למרות שלפעמים לא הייתה ברירה אלא לרדת לרמה של אנשים שהוא רב איתם.

בהמשך הנסיעה הוא הצליח להעמיד פנים שהיא בכלל לא שם. הוא התכתב עם נוי בווטסאפ לגבי שאלה בהבנת הנקרא שהייתה צריכה בה עזרה. אחר כך נכנס לאתר של חברת האוטובוסים והגיש תלונה על הנהג.

הוא קם רגע לפני שהאוטובוס עצר בתחנה, ואמר לפרה: "חבל שביטלת את הפילאטיס, נראה לי שאת דווקא צריכה להתחטב." הוא הספיק לראות את הפנים שלה נקמצות לעלבון, לפני שירד מהאוטובוס.

כמה שניות אחר כך, מצב הרוח הטוב התנדף. עצבן אותו שבכלל נסע באוטובוס. מה קשור אוטובוס עכשיו? ההורים שלו היו צריכים לתת לו את אחת המכוניות, אימא שלו יכלה ללכת ברגל לבקר את סבתא. מצד שני ידע שזה קצת מפגר לבקש מההורים את האוטו רגע אחרי שהתייחסו אליו ככה. אוטובוסים, מוניות שירות, אלה הולכים להיות החיים שלו מעכשיו, כשהוא גר לבד. בעוד איזה שנה יוכל לקנות מכונית. המשכורת מהפסיכומטרי תעלה לאט לאט, זה יהיה אפשרי, אולי הוא גם ידחה את תחילת הלימודים באוניברסיטה אם לא תהיה ברירה.

ככה זה להיות עצמאי, אמר לעצמו והיה נדמה לו שהוא שומע את קולו של רותם נובע מתוכו.

הוא הלך כמה דקות לביתו של רותם ובדרך עלה בתודעתו המבט של הבחורה מהאוטובוס. היה לו לא נעים ממנה, אולי זה היה קצת חזק מדי, אבל שתסתום, מה היא מתגרה בו ככה, קוראת לו ילד. שתשמור על הפה שלה. ילד היא קוראת לו. למה מי היא בכלל. הקול שלו רעד יותר ממה שחשב כשניגש לחדר השינה של ההורים שלו. הם ישבו ביחד, ממש ביחד, צמודים, הקרבה הפיזית ביניהם תמיד עוררה בו גועל, וראו שיחת נפש. הוא ביקש שישתיקו רגע, אבא שלו שאל למה להשתיק, גל אמר, כי אני רוצה להגיד משהו, אימא שלו שאלה מה? והוא אמר, נו, תשתיקו, תשתיקו רגע, והתעצבן, כי ידע שאם נופר הייתה רק משתעלת לידם הם ישר היו משתיקים, הם השתיקו והסתכלו עליו בציפייה, והוא אמר, אני הומו, ואז הם חייכו אחד לשנייה, כאילו אמר משהו מביך אבל משעשע, והוא אמר, אין לכם מה להגיד? ושנא את עצמו על הרעד בקולו, ואבא שלו אמר, אנחנו יודעים.

מה אתם יודעים?

ראיתי את העלון בחדר שלך, אמרה אימא שלו, העלון של הקבוצה הזאת שאתה תמיד נוסע אליה בימי חמישי בערב.

למה את תמיד חייבת לגעת בכל דבר?
לא נגעתי, זה היה ממש על השולחן...

אבל מה את בכלל נכנסת לחדר? הוא יצא מהחדר יצא כי דמעות התחילו לבצבץ, ולא הבין מאיפה הדמעות, מה הם מדברים עכשיו על סידור החדר, מה זה קשור עכשיו לשיחה הזאת, לכל כך הרבה תגובות ציפה, שלו ושלהם, הוא חשב אפילו על האפשרות שיגרשו אותו מהבית, בדיוק כמו שההורים של רותם גירשו אותו, אבל זה היה אחר, זה היה פשוט משפיל.

הוא נכנס לחצר, דפק על הדלת של יחידת הדיור שרותם התגורר בה. כמה שניות עברו וכלום לא קרה.

רגע! שמע קול זר בוקע מתוך הדירה. הדלת נפתחה. בחור אחד ממושקף עם שיער שחור משוח בג'ל הביט בו בשאלה. למשך כמה שניות בהו אחד בשני, עד שהבחור שאל בקול נשי גבוה: "כן? איך אפשר לעזור?"

רותם בקע ממעמקי הדירה, ועיניו פגעו בעיניו של גל.

חשבתי שאתה לבד.

מה אתה עושה פה?

עיניו הפיקו תימהון כזה שגל לא היה יכול להישאר שם.

 

הוא פתח את דלת הבית. אימא שלו ניגשה אליו וחיבקה אותו. הוא נאסף אליה. כמה זמן לא התחבקו. לא זכר שאפשר לחבק אותה בכלל. הוא בכה, אפו התמלא בנזלת. הוא משך באף בקול רם, ורצה להתנתק ממנה, כי הספיק לו החיבוק, אבל גם לא רצה, כי לא רצה שתראה אותו בבכי.

בסוף היא נחלצה מהחיבוק בעצמה. אני מצטערת. אני אשתדל פחות לגעת לך בדברים. אתה יודע שאני כבר משתדלת.

הוא שתק. להפתעתו לא הרגיש כעס. רק עייפות.

יותר חשוב מזה, אתה מבין שאנחנו מקבלים אותך כמו שאתה.

אני יודע. אמר גל. חיוך זהיר הפציע על פניה. אבל אני באמת צריך לעזוב.

תגיות

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...