מעולם לא ראיתי את סער בפרץ כעס כזה, ואף משפט לא פגע בי יותר ממה שהוא אמר, "מעולם לא אהבתי ומעולם לא אוהב אותך, אתה פשוט לא מהסוג הזה שמסוגלים להתאהב בו."

אני לא מהסוג שמתאהבים בו?

עצרתי את דמעותיי, נמאס לי לבכות מולו, להראות כמה אני חלש ושביר,

אחד מהעונשים שבורא עולם נתן לחווה - להיות תלוי בגבר שלה.

"אני... אני שונא אותך."

הרגשתי רמאי במשחק שלנו, המשחק שיצרנו לעצמנו.

"אתה זונה, זונה ששכחתי לשלם לו את החמישים שקל שלה, אתה שרמוטה."

הוא שבר את המגננה שלי בקלות כמו שרק הוא יודע לעשות.

הדמעות לא איחרו להגיע, ושוב מצאתי את עצמי מתנהג כמו הבחור שאני כל כך שונא.

רציתי רק שהוא יעוף לי מהעיניים, שיצא לי מהחדר, מהחיים.

אבל לסער היו כנראה תכניות אחרות, הוא התקרב אליי, ראיתי את החרפון בעיניו, הוא היה אחר. הוא מתקרב אליי ומחזיק לי את שתי הידיים, מצמיד אותי לקיר ומתחיל - החולצה נקרעת, והמכנס והבוקסר על הרצפה.

והקול שלי משתתק עד שאני מצליח להוציא שלוש מילים – "אני מתחנן, תפסיק."

סער לא שומע אותי, הוא עסוק בגוף שלי, הוא לא לחוץ מההתנגדות שלי - הוא נהנה מהדמעות שלי. וזה, לרגע אחד, הפך להיות הדבר הכי זול ומשפיל.

פעמון צלצל, וסער הפסיק, הפסיק עם הנגיעות, הפסיק עם הכל. נדמה היה כאילו צלצול הפעמון החזיר את סער.

הפעמון ממשיך לצלצל, וכרגע אנחנו נרגעים, הגוף הרגיש מותש כאילו הוא היה במרתון ריצה שלוש שעות ושעה במכון כושר. הרגשתי עייף, בעיקר נפשית. צעדתי לכיוון הדלת - וראיתי את כל מה שכל כך פחדתי.

הדר בפתח, אני עם דמעות וקונדום אחד משומש שזרוק על הרצפה.

בזמן האחרון השם הדר הפך לשם שהלב שלי לא מסוגל לשמוע, השם הדר הפך בתקופה האחרונה לפחד הכי גדול שלי.

והנה הגיע הרגע הזה - הרגע הכל כך מפחיד הזה.

הדר מביטה בי ואז בסער, ולמרות שהיא לא טובה במתמטיקה היא חיברה את המצב יפה.

רשמית יכולתי להגדיר את הלילה הזה כלילה הנורא בחיי - רציתי לברוח מהסיטואציה.

תמיד ידעתי שזה יקרה, כמה זמן כבר אפשר להסתיר, לכסות את עצמך בשקרים לבנים שהופכים לשקר אחד שיהרוס לנו את החיים.

הדר לא מוציאה הגה מהפה שלה, אבל המבטים שלה מספרים הכל,

היא נכנסת לחדר ומבקשת, "פשוט תספרו לי את הכל, את כל האמת."

אני וסער מסתכלים אחד על השני ומבינים שאת הסוד הגדול באמת לא נוכל לספר, שהסוד הגדול שלנו נשמר בבית ההוא, עם הדם על הידיים.

הדר התחילה לתחקר אותנו, "למה אתם שותקים, זה נראה כאילו לפני שנכנסתי אמרתם הרבה דברים."

תפסתי אומץ ואמרתי לה, "הדר, זה לא מה שאת חושבת." אני בעצמי לא האמנתי למילים שלי, אבל למזלי אני שחקן טוב. "כל מה שראית עכשיו זו סיטואציה שאת מפרשת לא נכון."

אני יודע שזה יגיע, יגיע הרגע הזה שאני אצטרך לספר לה על הכל, אבל לא כרגע, הלילה זה לא הרגע הנכון.

הדר צחקה והעיניים שלה כבר התחילו לדמוע, "בוא תגיד לי מה אני חושבת."

"אני לא יודע, אבל אני מבין שלפי איך שזה נראה את מסיקה מסקנות לא נכונות."

"סער, למה אתה לא מדבר, פתאום נהיית אילם."

וסער לא עונה, הוא ניראה שקוע בעולם משלו.

"הדר אני יכול להסביר רק תקשיבי בלי להיכנס לי לדברים. אני אוהב אותך - בחיים לא הייתי עושה דבר כזה ואותו דבר סער, מקודם לירן היה פה."

לירן הוא השם הבדוי של סער, שהייתי רוצה להתפרק או סתם לשאול הייתי הופך את סער ללירן.

"אז מה אתה עושה פה סער?"

סוף סוף הוא החליט לדבר, "את יודעת רק להרוס הפתעות, אני כבר לא יכול לתכנן לך כלום, התכוונתי לעשות לך מסיבת גיוס ועכשיו הרסת הכל."

היא התקרבה אליו בחיבוק ונישקה אותו, "אתה הגבר הכי מדהים שיכלתי לבקש לעצמי."

ואני מסתכל שקוע במחשבות, והם קרובים גופנית, והעיניים של סער רק מביטות בי תוך כדי שהם מתנשקים.

"טוב, אני רוצה להיכנס להתקלח, אתם מוזמנים לצאת לי מהחדר." אמרתי את זה בצחוק, אבל בתת מודע הייתי כל כך רציני.

הדר יצאה וסער נישאר, "הדר, אני עוד צריך לסיים את ההפתעה." אמר לה.

עכשיו זה רק אני וסער לבד בחדר. הרגע הזה דחה את עצמו כבר שלוש שעות. הוא הסתכל אליי ואמר פשוט, "סליחה."

"סער, הרסת אותי. אני לעולם לא אוכל לסלוח."

"תסתכל לי בעיניים, אני מתחנן, תסלח  לי. אתה יודע שהייתי עושה בשבילך הכל, וגם עשיתי."

"סער, פשוט תלך ותן לי זמן לעצמי."

"אני אוהב אותך." וטרק את הדלת.