התבגרות - פרק כב'

אהבת אמת

אילוסטרציה. , shutterstock.

השבועות חלפו, הימים התקצרו, הלילות התקררו והאימונים הפכו ממפרכים למפרכים מאוד. ספטמבר, אוקטובר, נובמבר. מדי שבועיים יצאנו הביתה והשלמנו שעות שינה. בשבת בצהריים הגיעו ההורים של אבא ואימא לבקר אותנו, ואת אחר הצהריים והערב הייתי מבלה עם עומר, בחדר שלי, בתל אביב ובמסיבות של הכיתה. דצמבר נכנס, הטמפרטורה המשיכה לרדת ועננים ניקדו את השמיים.

"שמאל, ימין, שמאל," קרא המפקד אורי, בעוד הפלוגה צועדת ברחבה, "שמאל, ימין, שמאל, פלוגה עמוד, לימין פנה, שמאל, ימין, שמאל, פלוגה עמוד." תאריך סוף הטירונות התקרב והחלפנו את אימוני הלחימה בהכנות לטקס הסיום. אִרְגַנוּ מגרש חנייה שבו יחנו ההורים, אספנו שאריות זבל שנשכחו על ידי הדיירים הקודמים של הבסיס או נזרקו על ידינו, צחצחנו את החדרים.

נדב, המ"כ של צוות 2 ניגש לאורי ולחש לו דבר מה. הרס"ר החוויר.

"פלוגה, חמש דקות להפסקת שתייה לפני יציאה לאימון כושר," הורה אורי ומיהר לכיוון המשרד שלו.

"המפקד, מה קרה?" שאל עומר את נדב.

"הודיעו לנו עכשיו ששר הביטחון ועיתונאים יגיעו לטקס הסיום. ישדרו אותו בטלוויזיה," השיב נדב, "אורי נכנס ללחץ."

"למה?"

"בימים האחרונים יש התחממות בגזרת עזה. אני מנחש שרוצים לחשוף את הכלניות כדי להבהיר לחמאס שכדאי להם להשתלט על הג'יהאד האיסלאמי."

* * *

"כשיש ירי על שטח ריבוני של מדינת ישראל - תמיד נגיב בצורה עוצמתית," אמר ליברמן, "אם חמאס ימשיכו בירי, נחסל את השלטון שלהם, ואם נתחיל במבצע צבאי, נמשיך עד הסוף. אנחנו לעולם לא נוותר, לא לחמאס, לא לג'יהאד ולא לאף מחבל שזומם לחסל אותנו. אנו לא נוותר על ביטחון האזרחים ועל זכותנו לחיות בכל חלקי ארץ ישראל בביטחון ובשקט. צה"ל לא שוקט ומפתח כלי נשק שיגנו על המדינה. אתם חוד החנית של הצבא, בזכותכם תושבי המדינה יכולים לישון בשקט."

בזמן שליברמן ליהג את המלל המלחמתי הרגיל שלו עמדה הפלוגה בשלשות לאורך הרחבה ואני ניסיתי לאתר את המשפחה בין אלף האנשים שהצטופפו בין הרחבה לחדרי הסגל.

קליקים נשמעו מהמצלמות, הקהל מחא כפיים ושר הביטחון התיישב.

"מפעילי כלנית, קדימה צעד, שמאל, ימין, שמאל," קרא אורי וארבעה עשר חנונים, שניים מכל אחד מהצוותים של מחלקות 3 ו-4, יצאו מבין השורות, צעדו לעבר שולחן שעמד לצד הבמה, הניחו את הָאֶם-16 על כנת רובים ונטלו שָלָטים.

"אחורה פנה, שמאל, ימין, שמאל, במקום עמוד."

החנונים עצרו מול מסלול ההמראה, שם סמלים הסירו בדי יוטה מעל ארבעה עשר כטב"מים.

"כלניות הַטֵס."

רחש עבר בקהל ושלושת הטיסנים הראשונים האיצו והמריאו.

"כלניות הטס."

שלושה טיסנים נוספים מיהרו אחריהם.

"כלניות הטס, כלניות הטס, כלניות הטס."

הטיסנים ריחפו בשמיים, ביצעו לולאות, ירו כדורי סרק, התחלקו לקבוצות, עברו אלה ליד אלה ואלה בין אלה. הצלמים הסתובבו ברחבה בניסיון למצוא זווית צילום טובה והקהל התלהב ושרק. יכולתי לדמיין את ההתרגשות שאוחזת ברגעים אלה ביוני ואלמוג, שחושבים שגם אני אטיס כטב"מים כמו במשחקי מחשב.

"כלניות הַנְחֵת," קרא אורי. הכטב"מים הקיפו את הרחבה פעם אחרונה ונחתו אחד אחרי השני על המסלול.

"לעליית מפקד הפלוגה המסדר יעבור לדום, מסדר דום."

"שר הביטחון, ראש המטה הכללי, מפקד זרוע היבשה, מפקד פיקוד הדרום, הורים ומשפחות, טירונים יקרים. הפלוגה שלנו הוקמה לפני שישה חודשים והיום אנחנו מסיימים את השלב הראשון בהכשרת הלוחמים הראשונים של הסיירת, בהכשרת הילדים שלכם, בהכשרתכם."

ובשבוע הבא – רגילה, הרהרתי. ביום ראשון נצא עם החבר'ה של הצוות לטיול בן שלושה ימים בשביל ישראל, ולחצי השני של השבוע אבא הזמין לעומר ולי צימר בכרמל. רציתי מקום ירוק, קריר, מעונן, גשום, הררי, פורח, רחוק מכל אדם שאני מכיר. נטפס בנחל יגור, בנחל כלח, בנחל בוסתן. או שנתחפר במיטה ולא נצא ממנה אלא כדי לאכול. אף אחד לא יפריע לי להביט בעומר שעות, להעביר את אצבעותיי על פניו, להרגיש את החזה שלו עולה ויורד, את שריריו משתרגים, את בטנו, להשקיע את פניי בין רגליו ולטעום את טעם גן העדן החמצמץ שהוא מייצר, לחוש אותו נדחק לתוכי, זז בתוכי, פועם בתוכי, צועק בתוכי.

"היה קשה לבחור חיילים מצטיינים, מהסיבה הפשוטה שכל החניכים עשו מעל ומעבר כדי להצליח ולעזור לחבריהם. בקורסים שבהם הדרכתי עד היום השתתפו למעלה מאלף חיילים. לא פגשתי מעודי קבוצה מגובשת וחברות אמיצה כמו כאן. בשביל להודות לחניכים על המאמצים הרבים שהשקיעו החלטנו לבחור שני מצטיינים מכל צוות."

אפילו שימי וניר הסתדרו והחליפו בדיחות בחודשים האחרונים. עומר מצא דרכים מקוריות להחליק חיכוכים; כשכמה מהחבר'ה רטנו שהדתיים של המחלקה מנצלים את תפילת שחרית כדי להתחמק מההכנה למסדר מ"פ הוא הודיע לדתיים שבאותו יום מבצעים את התפילה במהלך הניקיונות ושהוא יהיה החזן, והוא גזר כיפה מבד בצבע חאקי ודקלם את התפילה כולה, גורר מבטי תימהון מהנוכחים, כולל מהמפקד דני שקפץ לפקח על העבודות. וכשבתרגיל פלוגתי מחלקה 2 חיסלה את מחלקה 1 בגלל שהחנונים לא בדקו את כל מקומות המחבוא באזור והצעקות הרעידו את הבסיס, עומר דיבר עם המפקדים וארגן תחרות מחבואים בסימולטור הכוללת פרס - לוזינה שהביא מהבית.

"צוות 1, עומר מנצור ויעקב קורן, צוות 2, ויקטור לוצקי ונתן תירוש."

לא הצלחתי לעמוד בציפיות של המ"מ, חשבתי. עם יד על הלב, הבחירה בעומר וקובי הייתה טבעית. אבל הייתי חייב להודות שבתוך תוכי קיוויתי להיבחר, לתת ליוני ואלמוג סיבה לגאווה. לא נורא, כל עוד עומר קיבל את ההצטיינות שהגיעה לו, אני מבסוט.

"צוות 14, מורין אגסי וארז עמר. הפלוגה שלנו השתבחה בלוחמים מקצועיים, והיא זכתה גם במצפון שדאג שנזכור שאנו בראש ובראשונה בני אדם, שגם ליריב שעומד מולנו יש נשמה, ושעלינו להישאר צנועים. אני מזמין את גיל פליישמן מצוות 1 להצטרף לשורת המצטיינים."

הרגליים מיאנו לרוץ. הצלחתי, הבזיקה המחשבה בראשי, אני ועומר ממשיכים להיות ביחד, לעד.

"פליישמן, מחכים לך," לחש ניר ואני רצתי לעבר שורת החניכים שניצבה מול הבמה.

* * *

עצרנו באמצע השביל והשקפנו על צידו המערבי של עמק יזרעאל, הצבוע במאות גוונים של ירוק. מחר בערב עומר ואני נחזור הביתה; היום אפשר ליהנות מהרוח ומריח העצים והפרחים.

"נטפס לסלע?" שאל עומר והצביע על גוש אבן שבלט חמישים מטר מעלינו.

עזבנו את השביל ופסענו בין עצי אורן, צמחי לוטמית דביקה ורתמה קוצנית, עד שהגענו לבסיס הסלע. בין ענפי העצים הבחנתי בכפר חסידים, ובמרחק נראו בתיהם של שפרעם וקרית אתא.

ידיים חמות הונחו על כתפיי, ואצבעות עיסו בחוזקה את השכמות. עצמתי את עיניי והתמסרתי להן. הרגשתי את תיק הגב נושר ממני, והחולצה הורדה ממני לאחר מכן. קצות אצבעותיו של עומר החליקו על גבי, דגדגו בעורפי, גלשו לאורך בטני. הסתובבתי אך הוא עצר אותי.

"תסתכל קדימה, לנוף," הוא אמר, "אני רוצה את הצד האחורי שלך."

ציפורניו נעו מעלה ומטה לאורך גופי, שינו את כיוונן בהפתעה, מעבירות בי צמרמורות. מדי פעם הוא דחק את כפות ידיו לתוך מכנסיי, מעמיק את החדירה, כמו הוא בוחן כמה ארשה לו לפרוץ לתוכי. גרגרתי בהנאה, מקווה בכל פעם שהוא ירד עוד קצת, יעניק תשומת לב לאיבר שהשתוקק למגע.

המכנסיים והתחתונים צנחו במורד רגליי ועמדתי עירום, רואה אך בקושי את החרקים על עלי העצים. ניסיתי להסתובב פעם נוספת, אך ידיו של עומר אחזו בי.

"ממש לא," הוא לָאַט.

ידיו המשיכו לרחף על עורי, משאירות אחריהן נתיב של ציפייה. הן עברו מהגב לחזה ולבטן. שערות גבי סמרו וניחשתי שעומר מתקרב אליי. אני מוכן, אמרתי בראשי, אני רוצה.

האיבר שלו נצמד לישבן שלי והחזה לגבי. העור החום והחלק שאהבתי, הגוף הגמיש והשרירי שעליו אני חולם מדי לילה, הנשמה המלווה שלי, עמדו צמוד אליי, התאוו שנהפוך לישות אחת. הנעתי את גופי ועומר נע איתי, מחליק את ידיו לאיברי, מלטף את הביצים. ידיו החליקו לעבר ישבני והרחיקו את שני הפלחים. אצבעו ליטפה סביב פי הטבעת, מיששה את המקום, מרחה נוזל סיכה ושלחה בי ברקים, הרחיבה את בית ההנאה הממתין לו.

* * *

"חצי השנה הראשונה הסתיימה לא רע, אה?" אמר אבא.

שנינו ישבנו במסעדת 2C בקומה העליונה של קניון עזריאלי, לערב של גברים, כך אמר אבא. האורות של תל אביב ורמת גן הציתו את הלילה בכחול, כתום ולבן, והמכוניות שנעו בנתיבי איילון יצרו נהר אדום ולצידו נהר צהוב שזרמו בכיוונים מנוגדים.

"תודה על הצימר ועל ארגון הטיול לצוות," אמרתי. בלעדֵי אבא, ידעתי, השבוע האחרון לא היה עמוס בחוויות.

"כמה חודשים אחרי שאימא ואני הפכנו לזוג רציתי להציע לה לצאת לחופשה באילת, ולא ידעתי איך מזמינים חדר במלון," הוא אמר. "באותה תקופה לא היה אינטרנט ובכל מקרה המלגה שלי לא הספיקה לשום דבר. דיברתי עם סבא יואל והוא ארגן את הנסיעה. אני מאושר כשאתה מאושר, גיל. אני יודע שהמשפט בנאלי, אבל הוא נכון. הורים רואים בילדים שלהם את עצמם, ועומר ואתה מַחְיִים בדמיון שלי את התקופות מלאות הטוסטסטרון של לפני שלושים שנה."

"איך נראית אהבה אחרי הרבה שנים?"

"שונה. כשאתה צעיר אתה רוצה לבלות עם בן הזוג או בת הזוג שלך מה שיותר זמן, עם עדיפות למיטה או לכל מקום אחר שבו אפשר להתפשט. השנים לא מעבירות את הצורך בסקס, אבל בגלל שגרים ביחד, צריך למלא את הזמן ומגלים שגוף מושך אינו התכונה היחידה החשובה בבן הזוג: תחביבים משותפים, אחריות, פתיחות, אינטליגנציה. רוב הזוגות מגלים שהם אינם משדרים על אותו גל ונפרדים; אם יש מזל, לפני שנולדים ילדים. צריך הרבה גמישות וחוכמה כדי ליהנות מהזוגיות אחרי עשרים שנה."

"מה אתם עשיתם?"

"אתן לך דוגמא. אימא תמיד אהבה יוגה. אחרי שהכרנו הצטרפתי אליה לחוג. העבודה הפנימית שהמדריכות ניסו להנחיל לנו נראתה לי כמו עבודת אלילים. כשכולם עצמו עיניים, האטו את קצב הנשימה וחיפשו את נקודות האנרגיה שלהם אני הצצתי באימא וחשבתי מה הייתי עושה אילו היינו לבד. הלכתי לחוג בשביל לחזק את הקשר לטווח ארוך, והתרכזתי בתרגילי הגמישות והכוח."

"אתה חושב שעומר ואני נמשיך לאהוב אחד את השני?"

"אני בטוח שכן. מן הסתם תיתקלו בקשיים: אולי ישלחו אתכם לקורסים שונים ותבלו מספר חודשים רחוק זה מזה, יתכן שאחד מכם ירצה לחתום קבע והשני יבחר ללמוד באוניברסיטה, ואולי מישהו מכם יעדיף ללמוד בחו"ל והשני יתעקש להישאר בארץ. אהבת אמת יקרה מפז; יש אנשים שמוותרים עליה משום שהם בטוחים שימצאו אהבה אחרת. הם טועים. אהבה כמו שיש לך היא דבר נדיר. אני מקווה שעומר ואתה תשכילו להמשיך להסתדר ולתכנן את החיים שלכם יחד. סבלנות וויתור הן מילות המפתח." 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...