אהרון

רק נער וסכין

גבר עם כיפה (אילוסטרציה)
אילוסטרציה, למצולם אין קשר לכתבה. צילום: LWYang, flickr.

06:30, השעון מצלצל, אני ממש מטושטש אבל קופץ מהמיטה, לא רוצה לאחר! רץ לכיור לצחצח שיניים, ואהרון כבר שם. הוא תמיד שם לפני, מתעורר ראשון בבוקר. הוא עדיין בפיג'מה, חולצה רחבה, לבנה וצחה, ומכנסיים רכים, עדינים ודקים שנופלים על גופו. הוא מתכופף לכיור, לירוק את הבליל של רוק ומשחה ומים וצחנת לילה, והגוף שלו בולט מבעד לפיג'מה, עמוד השדרה מתפרץ מבעד לחולצה, המותניים הצרים, ועיקולי הישבן, לא מניחים למכנס להסתיר אותם. אני מנסה להתרכז, עוד כמה דקות שחרית, ואני רוצה להגיע טהור, מנסה לדחות את הרהורי העבירה שעולים בי. מהירים, חדים, גסים, בלתי נשלטים. אני עוצם עיניים וממלמל בלחש לאלוהים, יודע שהוא לא מרשה, ויודע שהוא יעזור לי. הוא מסיים, מסתובב ורואה שאני מאחוריו. בוקר טוב, הוא אומר לי, ומחייך. בוקר, אני עונה לו, ונמס.

7:00, אני כבר מאחר! אני אצטרך להגיד את ברכות השחר לבד, ומהר, כדי להספיק לקריאת שמע עם כולם. כל בוקר זה קורה לי, אני קם מוקדם, אבל לא מצליח להתרכז. ואיך אצליח. הנה הוא, שתי שורות לפני, שני כיסאות מימין, הוא הגיע בזמן, הוא תמיד מגיע בזמן. עיניו עצומות, מרוכז בתפילה, הוא מתנדנד בעדינות, גופו נע קדימה ואחורה, כמו רץ במקום, מנסה לברוח. עכשיו הוא מוגן מהמבטים שלי. מכוסה שריון מבד מחויט, עבה ושחור. ציציותיו משתלשלות בצידי גופו, נעות קדימה ואחורה, ואני רק רוצה לאחוז בהן, להעביר את האצבעות מהחיבור ועד לקצה, ללטף אותן בעדינות, ולהגיע לקצה, לאחוז חזק יותר, עם כל האצבעות, ולנשק. נשיקה רכה, עדינה, קצרה, רק לגעת בעדינות עם השפתיים.

9:30, סדר בוקר, מסכת בבא בתרא. שלמה יושב לידי, הוא החברותא שלי, הוא מסביר לי משהו, אני רואה את ההתרגשות בפנים שלו, את ההתלהבות. הוא מצביע על הדף ביד אחת, ואת השנייה מניע בעוצמה. אני עם הפנים לכיוונו, אבל המבט מרחף באוויר, הוא יושב בהמשך הספסל, עם החברותא שלו. הם יושבים להם, קרובים קרובים, כמעט נוגעים, אהרון מסביר מה כתוב בתוספות. החברותא שלו מניח יד על כתפו, מנסה לגרום לו להבין את הפשט כמוה, להבין אותו. האגודל מונח על שכמו, ושאר האצבעות על קדמת הכתף, קרוב לעיקול החזה, עיקול דק, עדין, כמעט לא מורגש. ואני יכול להרגיש את החום שקורן מגופו של אהרון, לאצבעות שלו, ואת הנעימות שעולה לו בכל הגוף, שעולה לי בכל הגוף, כמה הייתה רוצה להיות החברותא שלו, או לפחות היד שלו, האצבעות.

12:00, ארוחת צהרים. אני כבר ממש רעב, דילגתי על ארוחת הבוקר והקיבה שלי כבר מקרקרת. אהרון כבר ליד הכיור, נוטל את ידיו. הוא ממלא את הנטלה במים זכים, ומרוקן את המים על ידו, טהור וזך כמו תמיד, ועכשיו אפילו צדיק עוד יותר. הוא מסתובב לעבר חדר האוכל, רואה אותי, מהנהן לשלום ומחייך. אני מחייך, נראה לי, אני לא מרגיש את הגוף שלי, רק שקוע בעיניים שלו. אני מרגיש דחיפה מאחורי, מישהו שואל אותי אם אני בדרך ליטול, אני מניח לו לעקוף אותי, משתהה מעט בעולם הפרטי שלי.

 

13:30, אני מנסה, באמת שאני מנסה. אני רוצה להיות צדיק, וטהור, אני רוצה לחשוב מחשבות טובות ולא הרהורי תאווה. אני לא מבין מה אלוהים רוצה ממני, ואיך הוא שם אותי בסיטואציה הזאת. אני לומד עם החברותא הבוגרת שלי, והוא מקסים, באמת. אבל אני לא מסוגל להקשיב לו, אני מדמיין כמה הוא יהיה בשוק כשידע על מה אני באמת חושב, מה אני בעצם רוצה. כמה יגעל ממני, כמה יתבייש. ואיך יבהיר לי בצורה חד משמעית שאסור, שכתוב שאסור, כאילו שאני לא יודע.

18:00, הוא בחדר שלו עכשיו, נח קצת לפני סדר ערב, כמו בכל יום בדקות הספורות שבין תפילת מנחה לערבית. זה לא מקובל כאן, כולם נשארים לדבר תורה של הרב. אבל לו מותר, לו הכול מותר. אני חושב עליו, שוכב על המיטה שלו, לבד בחדר, בטח אפילו לא הוריד נעליים, רק עוצם את העיניים לכמה דקות, להרגיע את הראש, ואת המחשבות. אני רוצה להיות שם, אתו, לשכב לידו, אפילו בלי לגעת בו, רק להרגיש את חום הגוף שלו, את הקרבה שלו. אני לא יכול לעצור את עצמי, אני גם לא בטוח שאני רוצה.

18:04, דפיקה בדלת, ואני נכנס. בדיוק כמו שדמיינתי, הפנים העדינות שרועות על הכר, השפתיים הרכות רפויות, אחרי כל החיוכים והדיבורים של היום. הצוואר גלוי, ארוך, ומחובר לגוף המוסתר. אני מתקרב אל המיטה, כבר מתחרט, אבל לא מסוגל לעצור, רק להיות לידו, רק להרגיש. מתקרב בעדינות, ומניח יד על הכר, הוא ישן, ישן עמוק. אני מתיישב על המיטה והוא עדיין לא זז, מקרב את גופי לגופו, מותח את רגלי מקבילות לשלו, אנחנו על אותה המיטה, זו המיטה שלנו עכשיו. אני נשכב למלוא גופי, ועוצם את עיני, בקושי מסוגל לשמוע משהו מרוב דפיקות הלב. אני כל כך מרוגש, כל כך חי. אני מתקרב טיפה יותר, מרגיש את החום שהחזה שלו מקרין, מניח עליו יד, מרגיש כל כך קרוב, הלוואי וגם הוא מרגיש כמוני, הלוואי שמישהו מרגיש כמוני.

18:06, הוא זז פתאום, פותח את עיניו, מופתע מעט, הוא מפנה את המבט לעברי, "דוד?" הוא שואל בתמיהה. אין לי מה להגיד לו, אני קרוע מציפייה, ותקווה, ופחד. "דוד, מה אתה עושה כאן? תקום, אני רוצה ללכת לערבית". והוא מזיז אותי, ואני לא אומר כלום, והוא קם מהמיטה, ואני לא אומר כלום, והוא עומד בדלת, כשאני עדיין שותק, ורגע לפני שהוא יוצא הוא מסתובב אלי, ואני רואה על הפנים שלו את כל מה שאני מרגיש כלפי עצמי, הבוז, הפליאה, הדחייה, האיסור, ובעיקר חוסר האפשרות.

18:08, אני לא יכול לעמוד בזה, לא מבין איך אפשר, איך אפשר להיות. היה לי ברור שהוא לא ירצה, מי בכלל ירצה. אבל לראות את כל זה על הפנים שלו, על הפנים האהובות שלו. אני יוצא מהחדר, ועולה לגג, לפינה שהכנתי. הכנתי אותה מזמן, כשהתקשרתי למענה הטלפוני של "עצת נפש" ושאלתי אותם מה לעשות, כשהאיש בצד השני של הקו הבהיר לי שככה לא, וככה אי אפשר, זו לא אפשרות, ואלו לא חיים. אחרי השיחה ברחתי לגג, והחבאתי שם סכין, אבל הייתה לי עוד תקווה, שאהרון... 

אבל אהרון לא, זה רק אני. רק אני. ואני אוחז בסכין, מכווץ כולי ונפחד. אני נזכר באברהם, ביצחק, ובאמירה האלוהית: "אל תשלח ידך אל הנער!" אבל על הגג אין שה לעולה, יש רק נער, וסכין. 

תגיות

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...