הסוכה של בית הכנסת - חלק ד'

הרגע חלף, הגלים התרחקו, ואותם גלים כבר לא ישובו.

אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה. 

עוד חודש הגיוס לכפיר. איכשהו התגלגלתי לשם, מת מפחד, שמעתי הרבה דברים רעים על היחידה. כשקבילתי את המנילה, לא ממש הבנתי מה לעשות, ידעתי שלא גולני ולא צנחנים, לא רציתי את כל הפוזה הזאת. ורציתי קרבי, להגן על המולדת, להרגיש גברי. אז סימנתי כפיר. כנראה החייל היחיד בצה"ל שסימן. כמובן ששיבצו אותי, ורק אחר כך גיליתי שזו יחידה מפוקפקת, ושאולי זה לא בדיוק המקום שכדאי לי לשרת בו, כהומו טרי מחוץ לארון.

ממש מפחד. מפחד מהצבא, ומהחיילים, מהמקלחות המשותפות ומהשינה יחד. מפחד שיגידו לי מה לעשות, ומהקושי הפיזי. מפחד מהמרחק מהבית, ושלוש השנים הארוכות. אני בעיקר מפחד שזה לא יעבוד לנו, אנחנו רק ארבעה חודשים ביחד, והוא המלאך שלי, רק מהמחשבה עליו עולה לי חיוך וצמרמורת בכל הגוף. מפחד שלא נצליח, שזה לא יעבוד לנו. כמעט ולא אהיה בבית, ובטח גם לא יהיה לי זמן לטלפונים, והוא בדיוק עובר לתל אביב, ויכיר המון בחורים חדשים. מפחד שהוא יכיר מישהו יותר יפה ממני, או יותר חמוד ממני, או שנוגע בו בדרך שאני לא. מפחד שלא אעמוד בזה, שאם הוא ילך אלך אחריו. זה כל כך קשה, כמה הייתי שמח לא להתגייס, לא לפחד כל כך.

וכאילו שזה לא מספיק, הוא טס עוד שבוע. סיים את התואר וטס לחגוג עם עוד חבר. למה לא איתי? כל כך רוצה להיות אתו, לטוס אתו, לישון אתו, להרגיש את השפתיים שלו על שלי, בכל יום. גם ככה קשה לי, חושב שהוא אוהב אותי, אבל בטוח שלא כמו שאני אוהב אותו. יודע שהוא נמשך אלי, ושהגוף שלי הוא כמו ממתק בשבילו, אבל מרגיש שהוא לא מבין כמה שהוא חשוב לי. הוא נראה כמו נסיך מהאגדות, נקי, חד, החיים נשפכים ממנו, והוא בולע אותם, בביסים גדולים. גם אותי הוא בלע, אכל ונשך וליקק ומצץ, וזה היה מדהים, שרק ירצה עוד. מרגיש שהוא כבר פתח את הפה שוב, מחפש מה עוד לבלוע. מה אעשה בלעדיו חודש, ועוד דווקא עכשיו, לפני הגיוס. יש לנו קצת זמן ביחד, לפני שאעלם, לפני שהוא יעלם.

מתארגן למסיבת גיוס, חוגגים לי ולעוד בחור על שפת הים. חברים חדשים שהכרתי מאז שהתחלתי להיות הומו. זה כיף, ומרגש, אבל גם קצת מוזר, מוזר שהוא לא יהיה שם, מוזר שאהיה שם לבד.

***

נעים לי, יש אוויר טוב, ורעש של גלים. הים הוא האהבה שלי, אינסופי, כאילו אין גבולות בעולם, ולא כל דבר חייב להיגמר בסוף. רואה את כל מי שציפיתי לראות, וזה משמח, ומחמם לי את הלב. באמת משמח שאנשים באים להיפרד ממני לפני הגיוס. מביאים לי מתנות חמודות, קרם ידיים, קרם רגליים, קרם פנים, פוחדים שהשירות יהפוך אותי לגבר גברי ומסוקס, דואגים לי, שאדאג לעצמי.

הנה עמית! אותו לא ציפית לראות כאן. עמית המתוק, הנמוך והעדין. הכרנו ביחד בקבוצה, וכל כך נמשכתי אליו. התחברנו קצת, ואפילו ביקרתי אצלו בבית, אבל לא ידעתי מה עושים, איך אומרים, איך נוגעים. הוא בא להגיד לי שלום, נותן לי חיבוק, מרגיש את הגוף שלו, צמוד לשלי, ואת הגב שלו, מתחת לכפות ידי. והוא חזק, וגמיש, מדמיין אותו מפתל עלי, ערום, רוכב לי על הזין, הפנים שלו מכווצת ממאמץ ומעונג, החזה שלו מתנשא מעלי והידיים שלו מונחות על החזה שלי, לשות, צובטות, הידיים שלי תומכות בו בגב, מלטפות את השרירים, הפה שלי פתוח קצת, מתנשף.

הרגע נגמר, והוא ניתק ממני. "מה שלומך?" הוא שואל. "מתרגש?"

"בעיקר מפחד, האמת, לא כל כך בא לי כל הגיוס הזה." הוא מציע שנלך לסיבוב, והלב שלי דופק כמו משוגע. אנחנו מתרחקים קצת מכולם, ואין כלום מסביב, חושב על כל המילים שלא אמרתי לו, ועל כל הפעמים שלא נגעתי בו. זוכר אותו, זה לא שאני לא זוכר, אבל הוא עכשיו בחו"ל, הוא כל החודש בחו"ל, וגם ככה מרגיש שהוא רחוק ממני, רחוק מאוד, ומתרחק יותר ויותר. ובטח שרוצה אותו, יותר מכל דבר אחר, אבל הוא לא כאן, ועמית כן, והוא קרוב, וחי, וחם.

אנחנו יושבים על הסלעים, קרובים קרובים, כמעט נוגעים. והגלים מתקרבים, ומתרחקים, מתנפצים, והולכים, נשברים ונרגעים. "אתה יודע, אתה ממש דומה למישהו מהתיכון שלי." "וואלה,"

"כן כן, הוא היה סופר חתיך, הייתי מאוהב בו." ככה הוא אומר לי, פתאום, ודווקא עכשיו, אם הייתי יודע אז, למה הוא לא אמר לי אז. והוא מסתכל עלי, מפנה את המבט, ואני רואה את הפנים שלו, והעיניים הבורקות, המצפות, והאף המסותת שאני רוצה לנשק. והשפתיים שלו, עוקב אחרי הלב הקטן בו הן כמעט נוגעות באף, מתפתלות להן מטה, לאט, עוטפות את הפה בחושניות, בחיבוק אוהב. רוצה גם לעטוף אותן ככה, להניח את האצבע שלי עליהן, להעביר אותה לאט לאט, סביב סביב, להרגיש את החום שלו, להניח את האצבע על הפה עצמו, לחוש את הבל הפה החם שלו. להכניס את האצבע פנימה, לראות את העיניים שלו מופתעות, אבל את הפה לא. ולהיכנס, פנימה, אל תוך החום והלחות, לחוש אותו עוטף אותי, נעים ומזמין.

"חח וואלה, לא ידעתי, איך קראו לו?" עונה במבוכה, רוצה וגם לא רוצה, וגם מאוד מאוד רוצה.

"חח סתם אמרתי, זה לא משנה." וזה כן משנה, אבל לא יודע איך ובמה. רוצה שהוא יוריד את החולצה, וישכב לידי, אני רוצה לראות את החזה שלו, מתקמר מעל הבטן. לראות את הפטמות שלו מזדקרות במרכז, בולטות, ממתינות. להעביר עליהן את האצבע שלי, שחמה ורטובה מהפה שלו, להרגיש את הצמרמורת שעוברת לו בכל הגוף. לראות את הרטט שעובר בו, ומתנקז בין הרגליים, את התנועות העדינות, את הרגליים שזזות, מנסות לעשות יותר מקום. נבוך, רוצה, אבל גם חושב עליו, ויודע שלא אעשה שום דבר שיפגע בו, שירחיק ביננו. בולע אותו בעיניים שלי, בקושי מסוגל להתאפק.

"אממ, אז.. שנחזור?" ומקווה שהוא יגיד לא, שנישאר. אבל הוא מסכים, הרגע חלף, הגלים התרחקו, ואותם גלים כבר לא ישובו.

***

הוא חזר! איזה כיף, סוף סוף, זה הרגיש כמו נצח. אני כבר שבוע בצבא, וכבר ארבעה שבועות בלעדיו, והוא נחת הבוקר, סוף סוף. השבת בבית, כי זו שבת ראשונה, לראות אותו סוף סוף, לחבק אותו, הוא ינשק אותי. אנחנו נעשה טיול ארוך, הוא יספר על כל מה שחווה שם, ואני על צהל ועל איך זה להיות חייל. נלך, כאילו אנחנו נהנים מהנוף, אבל בעצם נחפש פינה שקטה, פינה שלנו. וברגע שנמצא, נזנק אחד על השני, לאהוב, לטרוף. אזנק על החזה המושלם שלו, עם הפטמה הקטנטנה, והיא יזנק על הפה שלי, ישאב אותי אל תוכו.

כשהיה בטיול הוא שלח לי מייל ארוך, סיפר איך לו שם, מה הוא עושה, וחתם ב "אוהב", כמעט בכיתי באותו הרגע. קשה לו להגיד לי את המילה הזאת, הוא אמר. אמרתי לו שאני אוהב אותו, יותר מפעם אחת, ובכל פעם חייך ונישק אותי בתשובה. בכל פעם נפצעתי, עוד קצת נפצעתי, רציתי שיאמר לי גם, שיאהב אותי גם. הוא אמר שקשה לו, שהוא מרגיש, אבל קשה לו. לכתוב הוא הצליח, ולכתוב, לכתוב זה כמעט כמו להגיד.

***

מתחיל להתאהב בקצין שלי, הקצין המרושע, שפוקד עלי לרוץ ממקום למקום, לנקות דברים ולעמוד בזמנים. הוא שרירי, וגמיש, וסמכותי, וכריזמטי. רק רוצה לציית לו, לעשות מה שירצה, שירצה יותר. כשהוא מדבר, העיניים שלי עליו, אבל הראש במקום אחר לגמרי, רוצה שיגע בי, רוצה לגעת בו. האמת אבל, שזה בעיקר כי הוא דומה לו, ולא יצאתי כבר שתי שבתות, והגעגועים מרסקים אותי. הוא מזכיר לי אותו, משהו בעיניים, ביציבה, ובריח. הלוואי והיו נותנים לי לצאת מהבסיס המסריח הזה, לצאת אליו.

שבוע הבא יש שבוע שמירות, שיבצו אותי באיזה חור בשומרון, אתו. הוא, אני ועוד חייל. לשבוע שלם. שישה לילות. כל כך הרבה דברים יכולים לקרות בשישה לילות.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...