חור בלב

ניסיתי להתרכז בחומר ולחסום את ההרהורים אבל זה היה חזק ממני.

אילוסטרציה. 

מצמיד את הראש לשמשה, מסתכל על הנוף המדברי. החולות השקטים והזהובים שנמשכים עד קו האופק נדמים כמין שמיכת זהב המשכיבה לישון את העיירה. אתגעגע למצפה רמון, למכתש העצום שנשקף מהתצפית, למגדל המים הגבוה בראש ההר, ללהקות היעלים שמסתובבות ללא חשש ברחובות כאילו היו חתולים בעיר סואנת.

מי יודע מה מחכה לי בישוב החדש, האם אפגוש חברים חדשים או שאשקע בהססנות להשתלב... בסופו של דבר אצטרך להכיר נערים בני גילי, הישוב לא גדול מאוד כמו עיר. העתיד לא ברור, אבל בטוח שיביא איתו דברים טובים.

שוקע במחשבות ונרדם.

מגיעים לבית החדש, ריח של צבע טרי באוויר, חצר גדולה וירוקה פרוסה בחוץ, מוקפת בעצי פרי הנהנים מהשמש הקיצית של החופש הגדול. פורקים את הארגזים ומסדרים ברחבי הבית. התמקמנו.

שבת ראשונה בישוב, מסדר את הבלורית, הכיפה, המשקפיים והחולצה ויוצא לבית הכנסת. לאחר התפילה בצאתי מבית הכנסת הרגשתי יד נוגעת בכתפי. הסתובבתי וראיתי אותו. כתפיים רחבות, חולצה בצבע כחול כהה, עיניים חומות וגדולות, זקן צפוף רך וקצר משורטט בחכמה על לחיים ורודות, שפתיים אדומות מלאות וחיוך עקום. אתה חדש פה נכון? אמר והושיט לי את ידו. אני אוּריה. איתי, אמרתי והושטתי את ידי אליו וקטעתי את בּהִײַתי המביכה. באיזה כיתה אתה? שאל. עולה לכיתה י' השבתי. מגניב! אנחנו באותו גיל, צחק. דיברנו דקות אחדות ובסופן שתקנו. שבת שלום! אני מקווה לראות אותך שוב, אמר והתרחק. גם אני! קראתי אליו.

מאותו ערב לא הפסקתי לחשוב עליו, כמה הייתי רוצה ללטף את פניו ולנשוק לו בעדינות על השפתיים.

א' אלול הגיע. החופש הגדול הסתיים והיום הראשון של הישיבה החדשה כאן. אורז את התיק, בגדים, מצעים, מגבת מה עוד שכחתי? אה שמפו וסבון מעמיס את התיק על האוטו ויוצאים לדרך. הגענו לישיבה, אני נכנס בשער ומחפש את הכיתה שלי, מכווינים אותי לסוף המסדרון. הגעתי טיפה באיחור, מקווה שיהיה בסדר. נכנס לכיתה, הרב המחנך כבר נמצא והכיתה כמעט מלאה. סורק בעיניי את התלמידים, מחפש מקום פנוי. ופתאום בסוף הכיתה אני רואה אותו, את אוריה, לא ידעתי שגם הוא לומד כאן בישיבה. התרגשתי מאוד. אוריה קולט אותי ומנופף בידו כדי שאבוא לשבת לידו. אני מתקרב אליו בחיוך ומתיישב על הכיסא.

מאז, נהיינו החברים הכי טובים. עשינו הכל ביחד, היינו ביחד בחדר. הייתי בקשר טוב עם כולם אבל עם אוריה זה היה משהו מיוחד.

כך זה נמשך, חברות טובה במשך שלוש שנים עד כיתה יב, צחקנו, עזרנו אחד לשני בלימודים, אני עזרתי לו בספרות והוא חיזק אותי במתמטיקה. צלחנו בגרות אחר בגרות, ובכל הזמן הזה היה בי פחד להתקרב יותר, מה אם ידחה אותי כשיגלה? אסור לי, פשוט אסור לי להרוס את הקשר הזה. אבל, אם גם הוא? לא יכול להיות... צדיק כזה... משתיק את המחשבות. גדלנו שנינו, אוריה נראה אפילו יותר יפה מהיום שהכרתי אותו. ערב אחד ישבתי בחדר ושיננתי חומר לבגרות האחרונה בביולוגיה. אוריה בדיוק היה במקלחת, ניסיתי להתרכז בחומר ולחסום את ההרהורים אבל זה היה חזק ממני. זרם המים הפסיק ואוריה יצא מהמקלחת כשהוא עטוף במגבת וטיפות מים זולגות על עורו הבהיר, מי היה מאמין שמנער שמנמן וחמוד הוא יהפוך לבחור חטוב וסקסי. שריריו משורטטים בבירור על כל גופו החלק חוץ מפס מכובד שירד מטבורו ומטה מתחבא אל מתחת למגבת, על חזהו של אוריה יש צלקת מניתוח שעבר. מסתבר שכשהיה קטן היה לו חור בעורק שמזרים דם ללב והיו צריכים לסתום לו אותו, מאז נשארה הצלקת על חזהו. בהיתי בו זמן קצר והסטתי את מבטי, קרה משהו? הוא שאל. זהו, אם לא עכשיו אימתי? חשבתי לעצמי. קמתי אליו, שנינו קצת מבולבלים. אוריה מסתכל עליי, ואני צולל אל עיניו, ושולח את ידי אל חזהו, מלטף את הצלקת ושרירי החזה, כולי באופוריה בשקט מוחלט. פתאום התעשת אוריה, קפץ לאחור וקטע את השקט. מה אתה חושב שאתה עושה? א... אני... חשבתי ש... עניתי בדמעות. מה אני נראה לך גיי? עברת את הגבול! צעק אוריה ולקח את הבגדים שלו, התלבש באמבטיה והלך בהפגנתיות. אני נשארתי לבכות בחדר. זה היה נורא. כל עולמי קרס עליי באותו רגע. את החור בלב שלי שום ניתוח לא יוכל לסתום. למחרת אוריה עבר חדר, והתיישב במקום אחר בכיתה. כמעט ולא דיברנו, רק לעיתים רחוקות החלפנו מבטים והמשכנו בעיסוקנו. ואני שקעתי בדיכאון. מה עשית לעצמך אידיוט! אתה תמיד חייב להרוס הכל! בשביל מה זה היה טוב?

סיימנו את השנה, טקס סיום יב. במקום להתרגש ולשמוח כמו כולם הייתי כבוי ודכאוני. לפחות לא אצטרך להיתקל בו כל יום חשבתי לעצמי, מוטב שכך. עד שהתחלנו את ישיבת ההסדר לא יצאתי מהבית, לא רציתי לקחת סיכון שאולי נפגש, שקעתי בתסכול ובמיטה.

אנחנו בישיבות אחרות עכשיו, כל אחד בענייניו שקועים בחיי היומיום.

עברו שנתיים אני כבר בשיעור ב' בישיבה, חוזר הביתה אחרי שבועיים ארוכים. על המקרר פתאום מזהה משהו לא ברור, מתקרב ורואה הזמנת חתונה, כן, של לא אחר מאוריה. החור בלב נפתח שוב, לא יכולתי להחזיק את רגליי וקרסתי על הרצפה. התלבטות אדירה והמון שאלות היו לי בחודש הזה שהחתונה מתקרבת. ללכת? לא ללכת? רק רע יצא מזה חשבתי.. עדיף שלא. אבל, אולי אם רק... לא אין סיכוי... אבל עבר הרבה זמן, אולי בכל זאת? השתכנעתי.

יום החתונה הגיע. אני כולי בוער, לא יודע אם מהתרגשות או מכאב. מגיע טיפה באיחור, מקווה שיהיה בסדר. יוצא אל החופה. נבלע בהמון האורחים ופתאום מתנגנת המוזיקה, הוא צועד לאט, לבוש חליפה מחויטת ומעונב. אל החופה. והיא מגיעה. הוא מכסה את הינומתה וצועד איתה במעלה המדרגות. החופה הסתיימה. כולם עולים לקבל ברכות מהחתן והכלה. אני מתלבט אם לעלות ונדחק למעלה עם המון האורחים. אולי זה לא רעיון טוב פתאום חשבתי בליבי... אני נשבר ומסתובב לחזור.

 ופתאום אני מרגיש יד נוגעת בכתפי. אני מסתובב ורואה אותו, מסתכל עליי, ולפני שהספקתי לעשות או להגיד משהו הוא משך אותי בידו וחיבק אותי חזק. שנינו פרצנו בבכי. אני מצטער! בכה אוריה. גם אני, עניתי. אני אוהב אותך אח יקר. גם אני אותך, עניתי. החור שבלב שלי נסתם. הלב התמלא וכאילו התחיל שוב לפעום מחדש.

חזרנו להיות החברים הכי טובים, לאוריה יש ילד קטן בשם דביר, דביר אוהב לשחק עם דוֹד איתי.

ודוד איתי, טוב, הוא עוד מחכה לאחד שאיתו יעמוד תחת החופה, אולי זה לא יהיה אוריה, אבל... מי יודע מה יחכה לו?

העתיד לא ברור, אבל בטוח שיביא איתו דברים טובים.

תגיות

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...